בשבוע שעבר, בו השתמש רשם בית המשפט בחיפה, יניב לוזון, בחוק הלאום, כדי להצדיק בו את סירובה של עיריית כרמיאל לממן דמי הסעה לבית ספר לשני ילדים ערבים הלומדים מחוץ לעיר, נאמתי בעצרת 'בלפור בכרמיאל.' לקראת העצרת, שאורגנה בידי פעילי.ות מחאה מקומיים, הכנתי נאום תקיף נגד נתניהו ושלטונו. אך כאשר נודעה לי החלטתו של רשם ביהמ"ש בחיפה, והבסיס החוקי לה, ידעתי שאני מחויב ערכית ומוסרית לדבר על כך. כרמיאל משמשת בעיניי דווקא כדוגמה טובה לדו-קיום עם הישובים מסביבה. אמנם, היא הוקמה בבקעת בית הכרם ב-1964 על אדמות שהפקיעה המדינה מדיר-אל אסד, מג'ד אל כרום, בענה ונחף. אף על פי כן, היא הפכה לבירת הגליל, ותושבי הכפרים שאדמותיהם הופקעו לצורך בנייתה הם חלק מהותי מחיי העיר, פיתוחה ושגשוגה .תושבי הכפרים מסביב לעיר עובדים בה, ויחד עם תושביה מניעים את חיי העיר, תרבותה וכלכלתה. יתר על כן, עיריית כרמיאל פתחה את הקונסבטוריון העירוני, את חוגי הספורט העירוניים, הבריכה העירונית ועוד בפני כול תושבי.ות הסביבה, ובעבורי זהו מודל לדו-קיום בשלום.
שלא בטובתה עלתה כרמיאל לכותרות כעיר המפלה תלמידים ערבים המתגוררים בה. לכן אמרתי בעצרת, כי החלטת העירייה, לא להקים בה בית ספר ערבי ובו-בזמן לא לממן היסעים לבית ספר לילדים ערביים הגרים בעיר, היא טעות שיש לתקנה. אך היא אינה תלויה רק בעירייה, אלא במשרד החינוך. כדי שכרמיאל תקבל תקציבים מתאימים מן המשרד, עליו לקשור בינה, כבירת הגליל, לבין הישובים הערבים מסביבה, ולהקצות לה משאבים חינוכיים להקמת בית ספר ערבי ולחליפין להסעת תלמידים ערבים ממנה לבתי ספר ביישובי הסביבה.
התברר לי כי דבריי בעצרת עוררו זעם בקרב חלק ממשתתפיה. ביטוי לכך ניתן בעיתון המקומי 'כרמיאלי,' הכתבת איימי מקס הנדלר כתבה: "הצעדה הסתיימה בעצרת ששלבה נאומים, בין הנואמים: עדי אלדר, אור בירון, אילן שיינפלד, אחמד שקיר ממובילי "עומדים ביחד" גליל מערבי, בר שדה נציגת הנוער. רוב הנאומים כמובן התאימו לרוח המחאה, כנגד השלטון אך גם היו שאמרו כי היה נאום שהצליח להכעיס את מי שלא תמכו במחאה וגם את מי שכן, שחשב שזה לא היה המקום הנכון להעלות את נושא בתי הספר הערביים שצריכים להיבנות בעיר כרמיאל, ובטח לא להסכים עם אמירה שכזו. אחרי הכול, כרמיאל הוקמה כדי לייהד את הגליל."
ידיעה זו משקפת את נזילות הערכים, הסתירות הפנימיות ותפוצת המנדטים הקיימת בתוך גוש המרכז-שמאל ובתוך המחאה. כך גם הודעה שקיבלתי מבני זוג מכרמיאל, שניהם יוצאי קיבוץ, שעברו לעיר לפני כ-30 שנה. הם לא הסתפקו בכך, ואתמול גם התקשרו וניהלו אתי שיחה לא קלה. לדבריהם, עלי להחליט אם אני ציוני או לא, להבין שאי אפשר לדגול בצדק מוחלט, שיש צדק יחסי, לאומי, שגם אני לא הייתי רוצה לגור ליד ערבים, ובכלל, מי אני שאטיף מוסר לתושבי.ות כרמיאל, בשעה שאני עצמי גר בתובל, ישוב מיישובי גוש משגב, שרובם ככולם הנהיגו מבחני כניסה לתחומיהם, ואינם מתירים לערביי הגליל לבוא לדור בתחומם.
"כאשר עברתי הנה לפני ארבע שנים עם ילדיי," אמרתי להם, "בהחלט נטרדתי בשאלה, איך מרגישים תושבי דיר אל אסד, הצמוד אלינו, עם היהודים שהשתלטו להם על ההר. אני יודע שאני חי בישוב סלקטיבי, ושאני חי בתוך סתירה. אבל בזה אין פירושו של דבר, שעדיף שאדחיק אותה או לא אתמודד אתה." לא סיפרתי להם, עד כמה אני מנסה ללמוד ערבית, לקשור קשרים עם שכניי הערבים, מחד גיסא, אבל לא מהסס להתקשר למשטרה ולהזמין הנה ניידת, כאשר א.נשים מן הכפר עולים הנה בלי מסכות, או כאשר חבורת צעירים משתוללת כאן עם טרקטורונים ומכוניות, בנסיעה מטורפת ומסכנת חיים.
הידיעה ב'כרמיאלי', השיחה עם אותם בני זוג, וגם הטחה שהטיחה בי אוצרת האמנות רונה סלע, ידידה ותיקה, שאני בעד 'אתנוקרטיה', אם אני מעדיף את חוק השבות והרחבתו על פני זכות השיבה, הביאו אותי לצורך לחדד כמה דברים.
אני איש שמאל ציוני ויהודי, בן לשני ניצולי שואה, חניך ומדריך לשעבר בתנועת הציונות הסוציאליטסית, 'הנוער העובד והלומד,' ואחרי כן איש מפ"ם ו'על המשמר.' כול חיי גדלתי על כמה אמתות. שהוגלינו מעל אדמתנו בשתי גלויות, שנדדנו כעם בכול רחבי תבל, ובכול מקום שהגענו אליו נרדפנו, הומתנו, נרצחנו והופלינו, עד לפוגרומים של ת"ח ות"ט ופרעות חמלניצקי ואחרי כן השואה. שאין לנו ארץ אחרת, ועלינו לשמור על מדינת ישראל כבבת-עינינו ממש.
בד-בבד עם זאת, אני מאמין בשוויון ערך האדם, בכך שאי אפשר להיאבק למען החזרת הדמוקרטיה לישראל, שימורה ופיתוחה כמדינה דמוקרטית, מבלי להעניק שוויון זכויות וחובות מלא לכול אזרחיה. היות ישראל מדינה, שבמשך אלפי שנות היעדרותנו ממנה יושבה בידי שבטים ערביים, שהתגבשו בה לאומה, בריחת הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות, ובו-בזמן בריחת היהודים מקהילותיהם בארצות האיסלאם ארצה, כיבוש איו"ש ב-1967 והיהפכות ישראל למדינה כובשת, המתמודדת עם שני חלקי ההתיישבות הפלסטינית בעזה ובאיו"ש מחוץ, ועם הפלסטינים הישראלים מבית, כול אלה יצרו סבך סתירות פנימיות, ערכיות, המקשות על פתרון הסכסוך והתרת הסתירות הכרוכות בחיים בארץ.
העובדה שאנו חיים בתוך סתירות אין משמעה שמותר לנו להתעלם מהן. אמנם, שומה עלינו לעשות כול שנוכל כדי לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבני.ות עם ישראל בארץ וגם בתפוצות ידעו, שתמיד יש ביכולתם לחיות בה, בביטחון. אך דווקא משום שאנו יהודים, שסבלנו בעצמנו מרדיפה, מהדרה, ממיני מיתות משונות, פוגרומים, טבח וגזל, מוטלת עלינו החובה המוסרית לנהוג אחרת באזרחים הערבים בישראל ומחוצה לה. במלים אחרות, לא לכבוש אותם, לא לנגוש בהם, לשתפם כאזרחים שווי זכויות וחובות בבניין המדינה ובחייה.
אין בי שמץ של תמימות בכתבי את הדברים האלה. אינני מקבל את זילות החיים הנהוגה בחלקים מן החברה הערבית, ובאה לידי ביטוי ברציחות, באלימות כלפי נשים ובהתעלמות מנגיף הקורונה. אינני מקבל את הזעם והנהי של חלק ממנהיגי 'הרשימה המשותפת' נגד אזלת ידה של המדינה בטיפול באלימות בחברה הערבית, בשעה שראשיה ואנשי הדת והרוח והחינוך בה אינם עושים, ככול הידוע לי, וחשוב לי להדגיש זאת, כי אינני מעורה בעיתונות הערבית המקומית, למען הוקעת האלימות לסוגיה בחברה הערבית והוצאתה לא רק מחוץ לחוק, אלא מחוץ להלכה ומחוץ להסכמה הקולקטיבית. בו-בזמן, אני גם יודע איך המדינה מפלה את החברה הערבית, איך תקציבים שהיו מיועדים לטיפול באלימות הועברו למגזרים אחרים, איך המדינה מעכבת שחרור אדמות לבניית בתים למשוחררי צבא מן החברה הערבית, ועוד הרבה. הדברים אינם שחור-לבן. לעולם אינם כאלה. ודרושות הידברות, מתינות, הכלה וקשב כדי להתמודד עם המורכבויות האלה, לשם בנייתה של חברה אזרחית ראויה, במדינת כל אזרחיה.
צדק אינו יכול להיות תלוי לאום ואינו יכול להיות יחסי, ארעי או תלוי נסיבות. צדק גם אינו מין קבוע מוחלט, שאתה משתית אותו באחת ואז יושב תחת גפנך ותחת תאנתך. צדק הוא יעד וגם תהליך. הוא תנועה מתמדת על ציר, שקצהו האחד הוא אפליה, גזענות וקיפוח המיעוט בידי הרוב, וקצהו האחר הוא שוויון, ערבות הדדית, רב תרבותיות וכיבוד האדם באשר הוא אדם. כאשר א.נשים המוחים.ות נגד שלטון היחיד של נתניהו, ההסתה והשיסוי שהוא נוהג בחברה הערבית, בחברה הקיבוצית, באשכנזים, ולמעשה בכול חלקי העם והמדינה, טוענים שכרמיאל היא עיר יהודית, ושהצדק הנהוג כאן צריך להיות יחסי, תלוי לאום ונועד לשמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, הם מבטאים סתירה, שכולנו מצויים בה, אבל חובה עלינו להתמודד אתה.
נתניהו חי על הסתירות האלה. ההסתה והשיסוי שלו אותנו, איש ברעהו וברעותו, יונקת את כוחה ואת הדלק המניע אותה בדיוק מן הסתירות האלה, שהוא פועל כול העת להרחבתן. הקריאה לערבים 'תומכי טרור', ה'נוהים לקלפיות,' הניסיון להציב מצלמות בקלפיות בישובים הערבים, במטרה להשקיף על הליך הבחירות בהם, ומעמידם מראש כחבורת רמאים וגזלני קולות, והשימוש האינסטרומנטלי והציני שלו במפלגות הערביות כדי לבחור מבקר מדינה לטעמו או כדי להדוף הצעות אי-אמון מטעם האופוזיציה; וגם הצתת המאבק על נחל האסי, ועל הצדק החלוקתי, כול אלה נובעים מן הסתירות הללו ומזינות אותן.
הסתירות האלה נגלות גם במחנה המרכז-שמאל ובמידה רבה קובעות את מידת הנזילות של קולות הבוחרים מן המחנה, לכאן או לכאן. בשלוש מערכות הבחירות הקודמות נתנו רבים.ות מתוכנו, ואני בתוכם.ן, את קולנו לכחול-לבן ולעבודה. נבגדנו. כעת רבים.ות תוהים וטועים במרחב שבין המשותפת למפלגתו החדשה של גדעון סער. כלומר, במרחב הדמוקרטי. כאן, אל תוך המקום הזה, מנסה המפלגה הדמוקרטית, שאני מבין פעיליה ומייסדיה, להיכנס. אנחנו רוצים להציע בפני הציבור מפלגה שקופה, פתוחה, המשקפת מגוון דעות, ומבטאת קיצוניות חסרת פשרות בדבר אחד בלבד – ערכי השוויון, הצדק, החירות והערבות ההדדית, שהם מהותה של הדמוקרטיה. יכול להיות ויכוח בנושאים שונים, ובהם הכיבוש, הסיפוח, פינוי ישובים ו/או גושי ישובים וכך הלאה. הוויכוח הזה יוכרע רק מתוך הכרה בזכות להגדרה עצמית, בזכות הלאומית ובזכות למדינה, לבית ולאדמה, לשני העמים, ורק מתוך הידברות פתוחה, גלויה, מלאת קשב, החותרת כול העת לשלום, לצדק ולחירות, לשוויון ולערבות הדדית.
זו דרכי, ובה אתמיד.
