הדף היומי (21). נתינה.
לפני עשרים שנה, כאשר החלטתי להקים את קפה תיאו, בית קפה וחנות ספרית לקהילה הלהט"בית בנווה צדק, עליתי לירושלים, כדי להיפגש עם דן גולדברג ודוד ארליך, מייסדי ובעלי "תמול שלשום," כדי להתייעץ. אחרי הכול, דן בן זוגו של ארנון, שהכרתי מהבר "אוויטה" בתל אביב, ואת דוד הכרתי קודם כול כסופר.
העצות שנתנו לי היו שוות זהב. לימים, גם באתי ל"תמול שלשום" והופעתי בו כסופר. הקמתי את "קפה תיאו," והיו לי בו שנתיים נהדרות. לצערי, המקום נסגר בשל מתקפות השכנים עליו, והותיר אותו עם חובות של מליון וחצי ש"ח, צו איסור יציאה מן הארץ וחלום שבור.
מאז עברו שנים רבות. השתחררתי מרוב החובות שגררה סגירתו של בית הקפה, ומרוב הכאב שהיה כרוך בסגירתו. הפרשה הזאת פגעה בי מאוד, בעיקר ביכולת שלי לחלום ולפעול למימוש חלומותיי בעולם הממשות. אבל תודה לאל, בזכות החורבן ההוא החלטתי לשנות את חיי ולהפוך למורה לכתיבה יוצרת, ולעורך עצמאי. ואחרי כן החלטתי להפוך לאב, ומאז הכול היסטוריה.
דבר אחד ודאי לי. לו בית הקפה היה שורד, הייתי היום רווק תל אביב מזקין, חסוך ילדים.
בשבוע שעבר נפטר חברי דוד ארליך, בפתאומיות. בן 61 היה במותו, והותיר אחריו ילדים. שותפו, דן גולדברג, נאבק כעת כדי לשמור על המקום והמוסד והבית הזה, "תמול שלשום," פתוח, ולכן פנה בהדסטארט לציבור.
אמנם, פרנסתי אינה מצויה כעת, כמו עוד מליון ישראלים במשבר. אבל אינני יכול לעמוד מנגד בשעה שחברי נאבק על המקום שהקים. אז תרמתי לו את המעט שיכולתי, ואני מבקש שגם אתם ואתן תעשו כן, כול מי שאי פעם ביקר את "תמול שלשום" ונהנה בו. וקודם כול חברי וחברותיי הסופרות והסופרים.
https://headstart.co.il/project/56870
חוץ מזה, הבוקר ניסיתי להכתיב לילדיי זמן שימוש במסכים. החבאתי להם את מכשירי הטלפון החכם והטבלטים. הם התמרדו, ועלו למעלה להשתמש במחשבים האישיים שלהם. בסופו של דבר השבתי להם את המסכים, אבל שוחחתי אתם שוב על חשיבותו של סדר יום, וביקשתי מהם, שהם יציעו מה נעשה הבוקר. הם ביקשו שניסע לרכוש חומרים לבניית הלול.
ירדנו במכונית בכפר השכן, עד לעסק לממכר חומרי בניין. הילדים נשארו במכונית, אני יצאתי ממנה עם מסכה וכפפות. קניתי גליל רשת צפופה, לציפוי המרווחים בין גדר העץ הקיימת בחצר לבין הקרקע, וסנטף, אותו חומר פלסטי גמיש וגלי, המשמש לבניית גגות וקירוי ללולים.
כול הבוקר עמלנו על רישות המתחם שיהפוך ללול. יש לנו עוד יום עבודה שלם לפנינו. בזמן המנוחה, הילדים יצאו לחפש עוד 'תבות הטלה' בפינת המחזור, ומכיוון שכול חברי תובל משליכים לשם כעת חפצים שונים, שהם נפטרים מהם במהלך ניקיון הפסח, השיגו תבת פלסטיק קשיח ארוכה, שיכולה לשמש כאמבטיית קיץ לעופות, סלסילת קש גדולה להטלה ועוד כמה כלים טובים לצורך זה.
שוב ושוב אני מגלה, כי מוטב לי לפעול עימם מתוך דיאלוג מאשר מתוך תקיפות, מתוך אהבה מאשר מתוך כעס. והם, בניי הנהדרים, הם מוריי בזה. ועל כך אני מודה להם, ולעצמי, על שהייתה בלבי התבונה להביאם לעולם. שני חכמי דת הודיים קדומים, שבאו ונתגלגלו בבניי, באותו ליל מונסון, ה-11 באפריל, לילה לפני בואם לעולם.
והם תיכף בני שמונה, או שמונים. ובימים הקרובים אנסה ליצור להם מסיבת יום הולדת בסגר. בלי בני משפחה, בלי חברים, אבל עם אהבה, מקרוב ומרחוק. ואם למישהו/י יש רעיון בדבר זה, אשמח לשמוע. מזל שאת הנרות בספרה 8 מיכאל החכם שכנע אותי לקנות כבר לפני כמה חודשים.
יום טוב, מחר טוב. אמן.
