את הכלב שאכל את גופה של דודתי צילה, ילדה קטנה בבית היתומים היהודי בגטו מוגילב, לא פגשתי. גם לא את בור הסיד שבו נקבר דודי צבי, פעוט באותו בית יתומים. אני רק שמעתי את הסיפור על זה מאחיהם, אבא שלי, היחיד ששרד מבין שלושת ילדיהם של יוסף ויפה, סבי וסבתי עליהם השלום את צעדות המוות לטרנסניסטריה.
את העגלון שהשכירה סבתי מצד אמי, סבתא צביה עליה השלום, לא הכרתי. גם לא ראיתי את העגלה שהעמיסה עליה את בנה ובנותיה, על מיטלטליהם, הגיעה לאיטליז שהחזיקו סבא יוסף ואחיו בנימין בעיירה שדלץ, ואמרה לו: יוסף, אני מסתלקת מפה. אתה יכול לבוא או להישאר. הוא הצטרף, יחד עם דוד בנימין ומשפחתו. זה היה מיד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. הם ברחו לרוסיה, ובזכות זה שרדו.
על הסיפורים האלה גדלתי, ואותם אני מספר. במידה רבה אני בנוי מהם. כבן הדור השני לשואה, יש כמה דברים שאני יודע. האחד, שאין לנו ארץ אחרת. ולא משנה עד כמה חברים וחברות שלי נקלטו היטב בארצות הניכר. השני, שמוטב לאיש לא להביא אותי לידי חרדת הישרדות, כי כשאני במוֹד של חרדת הישרדות יוצא ממני שד אפל. כמו אצל כול אדם הנאבק על חייו, או מדמה שזה מה שעליו לעשות.
גדלתי גם בבית של הורים, ששניהם באו ממשפחות דתיות. אמי באה משיכון ד' בבני ברק, אבי מרחוב וולפסון בתל אביב. אותנו בחרו לגדל במערכת החינוך החילונית במה שהייתה פעם מושבה, רמת השרון. אבל באווירה מסורתית. לכן היו אצלנו שני כיורים בבית, לבשר ולחלב, ארונות נפרדים לכלי בשר וחלב, ואוי לנו אם התבלבלנו בין סכין של בשר לסכין של חלב. מיד נשלחנו לתקוע אותו בעציץ.
בו-בזמן גדלתי בבית שמאמין בשוויון, בחירות, בצדק ובערבות הדדית. אבא שלי תמיד אמר לנו, בילדותנו, שאם כול אחד ואחת יעשה טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו, בסוף יהיה כאן טוב שלם. וכאשר נכנסתי לתנועת הנוער העובד והלומד, בתחילה כחניך בכיתה ד', אחרי כן כמדריך, לבסוף כרכז קן רמת שרון ואחרי כן גם קנים במגדל העמק ובנוף ים, גדלתי וגידלתי דורות של חניכים על שוויון ערך האדם. על כך שכול אדם נולד עם נפשו הסגולית, ולכן לכול אדם ישנה זכות לבטא את עצמו, לממש את עצמו, ובלבד שלא יפגע בזה בזולתו.
פעם קראו לזה ציונות סוציאליסטית. הכותרת של 'על המשמר,' העיתון שגדלתי בו כאדם בוגר, הייתה: 'לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים." במשך השנים, עם התפתחות לימודי המגדר ולימודי הקולוניאליזם מזה, והכלכלה הקפיטליסטית מזה, נהיו מושגים כמו ציונות וסוציאליזם למלות גנאי. לא אצלי. אני ציוני. הקדשתי את כול חיי למען החברה בישראל, תרבותה ולשונה, גם כאשר נאבקתי בתוכן על זכותי להיות הומוסקסואל מאושר, להיות אב יחידני מפונדקאות, להיות משורר וסופר ומסאי נטול כול צנזורה עצמית או חיצונית. מצאתי את הדרך שלי לערער על מוסכמות, להיות חתרן, לפעול באופן נחרץ ואמיץ נגד מגבלות שניסו אחרים להטיל עלי, ובתוך כך לברוא לי את מקומי בעולם.
בגיל שישים, אחרי אינספור מאבקים ציבוריים, ובתוך למידה מתמדת, אני יכול לראות את הסתירות בין הציונות כתנועה לאומית לבין השאיפה לדמוקרטיה, בין ההכרח בקיומה של מדינה יהודית, לעם היהודי, לבין היותה מדינה ששני עמים חיים בה, בין היותי לבן אשכנזי בן מעמד הביניים, החי בישוב יהודי בגליל לבין היותי אדם הדוגל בשוויון, בקירוב לבבות, בדיאלוג ובשלום. אבל הסתירות הללו לא מפחידות אותי, ולא מביאות אותי לאחוז באחד מקצותיהן. ההפך מזה. הן מחייבות אותי לבירור מתמיד של עמדותיי, לדיאלוג עם הזולת, לעמידה על ערכיי אך גם לגמישות מחשבתית.
המעשה הפוליטי הוא מעשה של היחברות בין יחידים וקהילות לשם צבירת כוח. הכוח הזה מנותב לשינוי בזירה הפרלמנטרית, באמצעות חקיקה ותיקוני חקיקה, בזירה הממשלתית, באמצעות קביעת מדיניות, הקצאת תקציבים והחלטות על מעשים, ובזירה הציבורית, בהדהוד שיח ערכים ערני ועמוק. מעצם טבעו, המעשה הפוליטי, כמו הקמת מפלגה חדשה, כרוך גם בבירור עמדות בין חבריה וחברותיה, ובמציאת היכולת לעבוד יחד למען חזון מוסכם.
איש מבינינו אינו יכול לצפות שרק עמדותיו תתקבלנה. כולנו יכולים לצפות שעמדותינו תישמענה, תישקלנה ותהיינה חלק משיח מכבד, שבסיומו נגבש יחד חזון, בצורת מצע המפורט לתכניות עבודה, עמן נבוא אל הציבור, ונבקש כי יצביע בעבורנו.
אני ציוני, דמוקרט, הומו ואב יחידני לתאומים מפונדקאות, הגרים יחד בישוב בגליל המערבי. אני גם בן דור שני לשואה, ולעולם לא אוכל לשכוח את זה. אני גם דתי בעומק נשמתי וחילוני לגמרי באורחותיי, ואשכנזי לבן, שאת הסטירה היחידה שחטפתי אי פעם מאבא שלי לא אשכח. היא באה כאשר חלף על פנינו, בילדותי, גבר שחור, ערבי סודני, ואמרתי "יא, הנה כושי."
הסטירה שקיבלתי באותו רגע לימדה אותי מהו טבעה של גזענות. לעולם לא אשכח אותה.
אלה הדברים שאני מביא עם מועמדותי לכנסת במסגרת המפלגה הדמוקרטית. אתם רשאים כמובן לבחור במי שרצונכם לבחור בו.ה. ציוני.ת או לא ציוני.ת, אשכנזי.יה או ספרדי.ת, דתי.ת או חילוני.ת. כדאי שתהיה בפניכם תעודת הזהות של כול אחד ואחת מאתנו, בטרם בחירתכם. זוהי תעודת הזהות שלי. אתם מוזמנים לכתוב את שלכם.
אילן שיינפלד, תובל, 17.1.21.
