בהגדה של פסח מסופר על רבי יהודה, ש"הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם (בעשרת המכות) סִימָנִים (ראשי תיבות): דְּצַ"ך. עַדַ"ש. בְּאַחַ"ב." הצטרכותו של ר' יהודה להסתרת עשר המכות בראשי תיבות מוסברת, באוצר חב"ד, בסמיכות עלילות הדם לחג הפסח. לפני שנים רבות, מדי פסח, היו הנוצרים מאשימים את היהודים בהריגת ילד נוצרי כדי לערב את דמו במצה. מספר אוצר חב"ד, כי פעם התנהל ויכוח בנושא, במהלכו הכומר טען שעובדה אכזרית זו מרומזת בהגדה באומרו שהאותיות דצ"ך עד"ש באח"ב הם ראשי- תיבות של: דם צריכים כולנו, על דבר שהרגנו בן א-ל חי בשמים. הסבר זה מסמיך את עלית הדם על הריגת ילד נוצרי להאשמת היהודים בצליבתו של ישו. הרב שייצג את היהודים בפולמוס עם הכומר אמר לו, שהוא לא פענח נכון את ראשי התיבות וההיפך הוא הנכון. המילים הללו הם רמז ל דוברים צוררינו כזב, עלילת דם שקר, בני אברהם חלילה בזאת.
בעבר, בראשית ימי המחאה, טבעתי במאמר שפרסמתי תחת הכותרת 'המחאה המבוזרת,' את הביטוי הזה, כדי לציין את האופן שהמחאה התרקמה בו ואת טבעה. כתבתי, שהמחאה מורכבת מקבוצות מגוונות ומיחידים, שכולם יצאו אל הכיכרות, אל הרחובות ואל בית ראש הממשלה בירושלים, נגד שלטונו של נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. הנאשם כונן את שלטונו במעשה של רמיה. שכנוע המתנגדים לו (כחול לבן) להיכנס מתחת לאלונקה של משבר הקורונה והסכמתם לכך, מתוך תמימות, טיפשות או מעשה של סחיטה, גרמה לתחושת בגידה ולמשבר אמון עמוק של הציבור בנבחריו.
משבר אמון זה החריף בשל התקפות הנאשם על מערכות האכיפה, החוק והמשפט, האופן שבו ניצל את משבר הקורונה כדי ליטול לידיו את סמכויות החירום, להשתית על אזרחי ישראל מנגנוני אכיפה ודיכוי כמו איכון השב"כ, הסגרים ועוד, לעצור את תקציב המדינה אגב חלוקת מיליארדים לקבוצות אינטרס, לשבור את כוחה של הכנסת ואת כוח המשילות של הממשלה. השילוב בין כול אלה הוא שהוציא את הציבור לרחובות.
בהתאם לכך, המחאה מתקיימת ומתמדת מכוחו של ציבור מוחים ומוחות מגוון. הזרם המרכזי והמתון שבה מיוצג על ידי הדגלים השחורים, שהשכילו להביא ללמעלה מאלף גשרים וצמתים ברחבי ישראל משפחות ויחידים, הורים וילדים, שיצאו למחות נגד השחיתות והבגידה ובעד השקיפות והשמירה על הדמוקרטיה. בראש המחאה בבלפור ניצבות קבוצות שונות, חלקן מתונות וחלקן אקטיביסטיות ולעתים רדיקליות יותר. קבוצות אלה מורכבות מאנשים שתרמו רוב חייהם לישראל, כמו תא"ל אמיר השכל, תא"ל אגמון ואחרים, ממחאת "אין מצב," מא.נשים שהקדישו את חייהם למאבקים חברתיים שונים, נגד השחיתות ובעד השקיפות, נגד ניצול ציני של משאבי הטבע של ישראל, נגד קשרי הון שלטון והמערכת הבנקאית, נגד הפליית הקהילה הגאה, ועוד. על אלה התווספו, בשולי המחאה, גם פעילים היוצאים נגד הגדרת הקורונה כמגפה, וממילא גם נגד הדרכים שבהן מנסה הממשלה לטפל בה.
התערובת העשירה, המגוונת והסטיכית הזאת של יחידים וקבוצות במחאה היא המקנה לה את כוח ההתמדה, היצירתיות, הנחישות והעורמה שלה. וכול עוד תישמר כך, גם תביא בסופו של דבר לניצחונה. להפלת שלטונו של הנאשם ולהחלפתו בשלטון דמוקרטי, שהאינטרס שיניע אותו הוא טובת האזרח ולא טובת השליט. ניתן לומר במידה גבוהה של ודאות, שלולא המחאה הממשלה הרעה הזאת לא הייתה נופלת, ולולא המחאה לא היו הבוגדים במחנה מוקעים ציבורית ומאבדים את אחיזתם בשלטון.
מאז תחילת המחאה החלו קבוצות אזרחיות ויחידים גם לנסות לרקום, יחד ולחוד, מסגרות פוליטיות חדשות, שתיתנה תקווה לציבור המצביעים הנבגד, וגם לאותם חלקים בציבור שנמנעו מבחירה במערכות הבחירות התכופות, וקולם נאלם ולא נשמע כלל. בשנה החולפת, במקביל לכתיבה על המחאה והשתתפות בה, קיימתי, יחד עם פרופ' אהוד שפירא, חוזה המפלגה הדמוקרטית, אינספור שיחות זום עם אנשים יקרים כאלה, שהקימו קבוצות ותנועות אזרחיות, במטרה לכונן מפלגה חדשה, שתכונן ברית בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, תדגול בחירות, בשוויון, בצדק, בערבות הדדית ובשקיפות, ותביא לשינוי התרבות הפוליטית בישראל וגם תבטיח את היותה מדינה דמוקרטית ושוויונית.
הרתימה של כוחות המחאה למפלגה פוליטית היא דבר מורכב. המחאה, מעצם טבעה, מבקשת לפרוע את הסדר הקיים, בייחוד כאשר הוא מושחת, מסואב ומדרדר את ישראל לדיקטטורה. אך מפלגה, מעצם טבעה, היא מערך כוחות שבא לממש ערכים וחזון המשתמע מהם בעבודה פרלמנטרית. המחאה היא כוח של אקטיביזם, להט של קבוצות ויחידים, כול אחת ואחד מהם בשם חזונו ואמונותיו. הכנסת היא המוסד הדמוקרטי שבו החזון הזה אמור להיתרגם לעבודה במסגרת ועדות פרלמנטריות, להצעות חוק ולפיקוח על מימושן.
המעבר מאקטיביזם לפעילות פרלמנטרית מחייב, אם כן, כמה הסכמות. ראשית, שהכנסת היא המוסד הדמוקרטי, שבו הלהט האקטיביסטי הופך לכוח פוליטי, ומיתרגם לחקיקה ולפיקוח על מימושה. שנית, שהדחף המהפכני של האקטיביזם והמחאה יתקיים תוך כדי כיבוד מוסדות הדמוקרטיה, שעליהם יצא להגן בחירוף נפש למול ניסיון הנאשם למוטטם. שלישית, שבדרך להפיכת האקטיביזם של המחאה לכוח פוליטי בכנסת יעמדו שומרי סף, שתפקידם יהיה לוודא, שהלהט האקטיביסטי אינו בא למוטט את הכנסת, אלא לחזק אותה למען טיהור השלטון משחיתות, הפיכתו לשקוף ולמבטא נאמנה את רוח אזרחיו.
המפלגה הדמוקרטית, שפרופ' אודי שפירא ואני מבין מחולליה, שמה לעצמה למטרה להפוך את המחאה לכוח פוליטי. התפזרות הכנסת והקדמת הבחירות תפסה אותנו מיד אחרי רישום המפלגה, תוך כדי עבודה של קבוצות התוכן על מצע המפלגה. זה לא שבר את רוחנו, אלא ההפך מזה – חגר בנו כוח והאיץ בנו להקים מטה, לגייס מועמדים לפריימריז, לקיים את הפריימריז, לסיים את כתיבת המצע, להציעו בפני חברי וחברות המפלגה לדיון ולהסכמה, וגם להצעיד את המפלגה אל החלטת הריבון הראשונה שלה, בהצבעה המתקיימת הערב – האם להגיש את רשימת מועמדיה של המפלגה לכנסת, או לפרוש מן המרוץ כבר עתה, כפי שעשו, למשל, משה בוגי יעלון, אבי ניסנקורן ואחרים.
לרשימת המועמדים לפריימריז של הדמוקרטית, שהתקיימו לפני עשרה ימים, הציגו את עצמם מועמדים.ות שונים, המייצגים את העושר והרבגוניות של המחאה. בפריימריז נבחרה קבוצת אקטיביסטים עתירי זכויות ממאבקים חברתיים שונים, ונדחקו נציגים מתונים יותר, מן הדור הוותיק יותר של המחאה, ואני ביניהם. מאז קיום הפריימריז בדמוקרטית ועד עתה הולך ומתברר בדמוקרטית הקושי הטמון בהיהפכות הלהט האקטיביסטי למעשה פוליטי. כמו כן, הולך ומתברר בסיס ההסכמה בין חברי.ות המפלגה וגם חילוקי הדעות ביניהם.ן.
להערכתי, בסיס ההסכמה הרחב בדמוקרטית הוא היציאה נגד הדיקטטורה של הנאשם מבלפור, נגד השחיתות, קשרי ההון-שלטון, הפגיעה הכלכלית-חברתית קשה באזרחי ישראל ובטבע שלה, בנופה ובסביבתה. לא פחות מכך, בסיס ההסכמה הרחב בדמוקרטית הוא בעד חירות האדם והקבוצה, שוויון בין כלל אזרחי ישראל, ללא הבדל מוצא, דת, גזע, מין, מגדר ונטייה מינית, צדק וערבות הדדית בין אדם לאדם, בין אדם לבעלי החיים, בין אדם לסביבתו הטבעית ובין קבוצה לקבוצה ואומה לאומה.
בסיס הסכמה רחב זה מעוגן בחוקת הדמוקרטית, בא לידי ביטוי במסמכי המדיניות והחזון השונים שכתבנו, בחודשים האחרונים, ויבוא לידי ביטוי גם במצע שלה, הנכתב ברגעים אלה ממש. בסיס הסכמה זה דיו כדי לחולל תמורה עמוקה, שלא לומר מהפכה, במעמדם האזרחי של כלל ישראל, ובתוכם אזרחי ישראל הערבים, בהפרדת הדת מן המדינה, בהפסקת השליטה בעם אחר, בכינון שתי מדינות לאום עצמאיות, המקיימות ביניהן יחסים של שלום בר קיימא, ובקיומם של שני נראטיבים היסטוריים, יהודי וערבי, על אותה פיסת אדמה, ואפילו שתי מגילות עצמאות, האחת יהודית, השנייה ערבית – ובלבד שמעליהן תהיה חוקה אזרחית, המסדירה את יחסי האזרחים אלה עם אלה, ועם השלטון.
בסיס הסכמה רחב זה מאפשר לנו לגשר על פערים אידיאולוגיים אחרים. כך למשל, הפער בין הזרם הציוני במפלגה, הרואה הכרח בהתמד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לבין הזרם הלא-ציוני במפלגה, הרואה סתירה אימננטית בין שתי המושגים הללו. בסיס הסכמה זה אינו מבטל את המתח בין שני הזרמים, גם אינו מטשטש את היחסים המורכבים בין הגדרת המדינה כיהודית לבין הגדרתה כדמוקרטית. אבל הוא מאפשר לנו לעבוד יחד, מתוך הסכמה, לקראת מימוש חזון השוויון, הצדק והערבות ההדדית בין כול אזרחי ישראל. כול זאת, ובלבד שניזהר איש בדעת רעהו, נעבור מסדר מחשבה ראשון לסדר מחשבה שני, וניצור יחד חוקה, שתאפשר לכול צד להחזיק בדעתו, מבלי לבטל את ערכיו הצד האחר.
כאן בדיוק גם טמון ההבדל בין אקטיביזם לבין אנרכיזם ובין מחאה לבין חורבן. אקטיביזם הבא לידי ביטוי במאבקים חברתיים מתמידים ובמחאה ציבורית מבוזרת הוא ברכה גדולה. הוא כוח קטליסטי, המעורר, ממריץ, מחייה ומזרז תהליכי שינוי חברתי הכרחיים. אבל אקטיביזם שאינו מבחין בין שינוי לבין קעקוע, בין תמורה לבין זעזוע וחורבן, אקטיביזם שאינו מתכנס ומתרסן, אפילו מתעדן, בדרכו להתממש פוליטית, נהיה כוח מסוכן.
המבחן הגדול העומד בפני המפלגה הדמוקרטית כעת הוא בדיוק זה. מה מידת היכולת של הנהגתה ושל חבריה וחברותיה למצֵע בין עמדותיהם האידיאולוגיות, כדי לפתח, להעצים ולכוון את הכוח הפוליטי שלנו לכוח של שינוי, מבלי להיתפס כאנרכיסטים, שאינם רק קוראים תיגר על שלטון מושחת, על נורמות פסולות של הפלייה רבת שנים של הציבור הערבי בישראל, על השתלטות כוחות חרדיים ומשיחיים על השלטון, באמצעות הנהגת הימין ועל דרדור ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה, אלא עלולים להיתפס בעיני ציבור המצביעים כמי ששופכים את המים עם התינוק, סלחו לי על השימוש בקלישאה נפוצה, משמע – עלולים לפגוע ביסודותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד, ובזה להגיע אל האבסורד הטמון תמיד בהקצנה ובהגעה עד הקצה – היהפכותנו לכוחות הרומסים את מוסדות הדמוקרטיה בשם הרצון לשמור עליהם ולהעלותם על דרך נקיה וראויה.
