א
הבוקר, בשעה שישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, התקשר אלי אבא שלי, בן ה-85. "אילן, אני מצטער שעלי להוציא אותך מן הבית," אמר, "אבל נתקעתי עם פנצ'ר בכניסה לכישור, ואני לא מצליח להכניס את הגֶ'ק מתחת למכונית."
מיהרתי מתובל לכיוון כישור. כשהגעתי לצומת ראיתי את אבא עומד ליד מכוניתו ולצדו גבר זר ונשׂוּא פנים. ניגשתי אליהם, והודיתי לזר על עזרתו לאבי. שאלתי לשמו ומניין הוא. עבדאללה אסדי, אמר לי, מדיר אל אסד.
"אנא כאתב ו אבי קאדי," אני סופר ואבא שלי שופט, חייכתי אליו בעודי נוטל מידיו את מפתח הברגים ומסובב את ברגי הגלגל, וידיי נחבלות בו, "אנחנו לא רגילים בעבודות כאלה."
"לא משנה המקצוע," ענה לי, "כולנו בני אדם."
סיימנו להחליף את הגלגל. אבא שלי הושיט את ידו אל כיסו. "איך אפשר להודות לך?" שאל. עבדאללה חייך ושתק.
"אבא, אתה לא צריך לשלם לו," אמרתי לאבא, "הוא שכן, ועשה לנו טובה."
חששתי שמא ייעלב. טוב לב ורצון לעזור לזולת לא קונים בכסף.
נפרדנו ממנו לשלום. אבא נסע לישוב, אני עצרתי בחנות הבשר בדיר אל אסד. חשבתי בלבי, שעלי לבדוק את עצמי. אולי שגיתי בזה שלא שילמתי לו על עזרתו. נועצתי בבעלת החנות. "מה פתאום," אמרה, "זה בסדר גמור. אנחנו שכנים. זו עזרה."
אמרתי לעצמי, הערב אכתוב את הסיפור הזה, ואבקש מריבונו של עולם שיביא תמיד ברכה למשפחת אסדי, אחת החמולות הגדולות בכפר.
אז הנה אני עושה את זה. אבל גם לומד מזה משהו.
עבדאללה ראה אדם מבוגר תקוע באמצע הכביש, עצר מרצונו לידו והציע לו את עזרתו. הצטרפתי אליהם וניסיתי לכונן אתו דיאלוג. בו-בזמן, באופן לא מודע, גם התנשאתי עליו. הוא ענה לי בחכמתו, 'כולנו בני אדם,' מצביע על שיוון ערך האדם ועל ברית השכנים והברית האזרחית בינינו. לו היה אבא שלי משלם לו בעבור עזרתו, היה מאַיין בזה את הברית הזאת, ולכן מנעתיו מלעשות כן. אבל מכיוון שאינני מכיר לעומק את ערכי התרבות הערבית, גם בכפר הסמוך לביתי, משום שאני שייך לרוב היהודי, ולא למיעוט הערבי, לא הייתי בטוח באורחותיי, ולכן בדקתי זאת עם מכָּרה שאני סומך עליה, בעלת חנות הבשר בכפר.
הסיפור הקטן והטעון הזה מתחבר עם מאמר שקראתי היום. מאמרו של אבי שגיא, "מדינת ישראל, מדינה 'יהודית ודמוקרטית' – עיון ביקורתי." קיבלתי אותו מחברת פייסבוק שלי, פסיכואנליטקנית, שקראה את מאמריי בנוגע לקרע שנוצר במפלגה הדמוקרטית, מסביב למקומה של מגילת העצמאות בחוקת המפלגה, חוק השבות וטבעה של ישראל כמדינה יהודית ו-דמוקרטית. ותודה לה על כך.
ב
במאמרו מדגיש אבי שגיא, כי התואר 'דמוקרטית' לא כלול בנוסח הכרזת העצמאות. נאמר בה רק, "אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל." התואר 'דמוקרטית' מובלע בה, בהתחייבותה ש"תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת."
"הרכיב הדמוקרטי," אומר שגיא, "הוא רכיב אוניברסלי, הממקם את מדינת ישראל בין שאר המדינות הדמוקרטיות. ואילו הרכיב השני, היהודי, הוא פרטיקולרי. לאמור: בין המדינות הדמוקרטיות מתייחדת ישראל בכך שהיא מדינה יהודית."
במאמרו עומד שגיא על היחס בין שתי המרכיבים הללו, יהודית ודמוקרטית. הוא מבהיר, כי אפיונה האוניברסלי של המדינה כדמוקרטית קודם לאפיונה הייחודי כיהודית. מדינה דמוקרטית, לדבריו, אמורה להימנע מהעמדת האדם בפני הבחירה האולטימטיבית הדיכוטומית בין החברויות בקהילות השונות שבהן הוא חבר, לבין חברות בגוף החברתי-אזרחי. כך, למשל, היא תימנע מלהציב לו דרישה לבחור בין קהילת האמונה שלו לבין המדינה, בין עמו למדינתו או בין עמו למשפחתו. היא תימנע מלהציב בפיו דרישות הפוגעות בזהותו או בערכיו.
בהמשך מאמרו מבהיר שגיא, כי מדינת ישראל היא מדינה ליברלית חילונית, אבל "מיוסדת על האמנה של הגוף החברתי היהודי, שרצה לממש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מימוש זה אינו שולל ממנה את אופייה כמדינה דמוקרטית."
"מגילת העצמאות," כתב, "אמורה לבטא את האתוס הבסיסי של המדינה, בהתאם למתווה שאותו שרטטתי. גם אם אין לה מעמד חוקתי, היא משמשת תשתית ללגיטימיות של המדינה בעיני אזרחי ובעיני העולם. שהרי מגילת העצמאות היא התחייבות, והתחייבות מיוחדת: היא מימוש תנאי ההכרה של האו"ם ושל העולם במדינה, והיא התחייבות לכול האזרחים העתידיים של המדינה."
בהמשך מאמרו מראה שגיא איך השלטון בישראל כיום מקעקע את יסודות המדינה, על ידי השלטת זרם יהודי אחד, הזרם האורתודוכסי, כזרם הכופה זהות יהודית אחת ממגוון הזהויות היהודיות הקיימות בעם היהודי בישראל ובתפוצות, ועל ידי חקיקת חוק הלאום, השולל מן הערבים בישראל את הזכות לכונן זהות נפרדת והופכם ליחידים שקופים. חוק הלאום, הוא כותב, "מבטא במפורש ובמובלע שלילה של זכויות מבני המיעוט הפלסטיני. הוא יוצר תבנית היררכית שלפיה רק לעם היהודי מוקנית הזכות לממש את מלוא זהותו במרחב הציבורי והמדינתי. זכותם של הפלסטינים לנראות, למרחב ציבורי ולהגנה על קיומם התרבותי-חברת אינה מוכרת כלל ועיקר בחוק זה. זהותם המוכרת היא כיחידים, ולא כקבוצה תרבותית-חברתית מובחנת. הם אינם זכאים אפילו למימוש הגדרה עצמית תת-מדינתית."
בסיכום מאמרו מציע אבי שגיא לא את ביטול הכרזת העצמאות, לא את העלמת הסתירות המובנות בין יהדות לבין דמוקרטיה, אלא את ביטול חוק הלאום, ואת הפקעת שיח הזהויות ממעשה החקיקה. הוא מכיר בריבוי, במורכבות וגם בסתירה של הזהויות השונות הקיימות במדינת ישראל, ומציע את תפיסת הזהות כזהות רב-תרבותית, כזו, המניחה שחיי אדם הם רב-הקשריים ורב-תרבותיים. "האזרחות בישראל," הוא אומר, "היא אחד ההקשרים המשותפים הן ליהודים והן לפלסטינים… אזרחות יוצרות מרחב חיים משותפים: שפה, חברות, זיכרון ומיתוסים, סולידריות ואף אחווה… מדינה המעלימה את הזהויות השונות מן המרחב האזרחי שלה בסופו של דבר מאמצת זהות מסוימת אחת, שאותה היא כופה על אזרחיה."
לכן, הוא מבהיר, "ההכרה בזכותו הצודקת של העם היהודי להגדרה עצמית מדינתית, פירושה שלזהויות של העם היהודי יהיה מעמד מיוחד במדינת ישראל. אולם, הכרה זו אינה יכולה להוביל לשלילה מוחלטת של השותפות הפלסטינית במרחב הציבורי והפוליטי."
ג
כאשר חיבר חברי, פרופ' אודי שפירא, את חוקת המפלגה הדמוקרטית, בסיוע משפטניות, הוא זיהה את היעדר התואר 'דמוקרטית' בהכרזת העצמאות של ישראל. לכן חיבר חוקה, המורכבת משני חלקים שלובים זה בזה, מגילת העצמאות, וערכי המהפכה הצרפתית. השילוב בין שני מרכיבים אלה ומימושם המרבי אמור להפוך את ישראל לחברת מופת. למדינה יהודית, בית לעם היהודי על כול ריבוי הזהויות שבו, ובו-בזמן גם למדינת כול אזרחיה, על כול זהויותיהם הנפרדות והלאומיות.
כתבתי לא פעם, כי מדינה יהודית דמוקרטית כזו לא צריכה להעלים את המורכבות והסתירות בין הזהויות החיות בה בכפיפה אחת, ולעתים גם ביחסי ניגוד ועימות. היא אינה צריכה לבטל את מגילת העצמאות, מפני שאז תשמוט את בסיס ההסכמה הבינלאומית לקיומה. ביטול המגילה הוא ההפך מן הראוי לה לעשותו. עליה להבליט את ריבוי הזהויות הדרות בה בכפיפה אחת, אם בין סוגי זהויות יהודיות ואם בין סוגי זהויות אחרות, לאפשר שיח רעיוני מתמיד על זהויות אלה ויחסיהן זו עם זו, ובמקום לנסות למגר את האחת מפני רעותה, להציע להן פתרונות אחרים: מגילת עצמאות פלסטינית, אם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית לצד ישראל – וחוקה אזרחית, שתסדיר את הברית האזרחית בין כול אזרחי ישראל, מכול מוצא, גזע, דת, מין ומגדר.
חזון זה של המפלגה הדמוקרטית היה ונותר בעיניי החזון הראוי ומעורר התקווה הרבה ביותר לכינונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית, שוחרת שלום ושוויון. הוא מחייב שילוב בין היות ישראל בית לעם היהודי, בין היותה מרחב לאומה הישראלית (שבה יהודים ולא יהודים חולקים יחד אזרחות שוויונית), ובין היותה דמוקרטית.
וכדי שחזון זה יהיה בסיס לצבירת כוח פוליטי, שיביאו לידי מימוש באמצעים פרלמנטריים, חוקת הדמוקרטית חייבת להישאר בדיוק כפי שהיא. חכמה, נאורה ומאוזנת. בסיס לכינון ברית אזרחית, שאינה משמיטה את הקרקע מתחת לביתו הלאומי של העם היהודי, אבל מבטיחה את קיומו והתמדו על פי חזון הנביאים. זה, שכבר אבות האומה, בהכרזת העצמאות, התחייבו לו:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת."
שבת שלום.
