בהיסטוריה היהודית התרחשו ארבע גלויות, גירוש, אינספור פרעות – והשואה: גלויות מצרים, אשור, בבל ורומי, גירוש יהודי ספרד, פרעות ת”ח ות”ט ושואת יהודי אירופה. הגליית היהודים ממולדתם הפכה אותם לשעיר לעזאזל בכול מקום שהתיישבו בו, קורבנות למשיסה, לעלילות דם, להתעללות ולרציחה, עד ששבו אל מולדתם והקימו בה את מדינת ישראל.
הגלות במצריים הייתה עבדות. יושבי ממלכת ישראל הוגלו על ידי תגלת פלאסר מלך אשור בשנת 733 לפני הספירה. יושבי ממלכת יהודה הוגלו ממנה לאזור הודו-סין על ידי נובכדנצאר בשנת 597 לפני הספירה. גלות אדום התרחשה תחת שלטון רומי, שבמהלכו מרבית היהודים שנותרו בארץ ישראל הצטרכו לעזבה, עוד לפני מרד בר כוכבא.
גירוש ספרד התחולל ב 1492, אמנם לא מישראל, אבל מן המקום שבו התבסס העם היהודי אחרי גלותו ממנה. הגירוש הזה היה אסון לאומי בקנה מידה שאינו בא לידי ביטוי כראוי בחייה של מדינת ישראל. מן הראוי היה שיום הגירוש יוכרז כמועד לאומי, מפני שהביא לא רק לאבדן קהילות שלמות ויחידים, לרדיפתם בידי האינקוויזיציה, להמרת דתם בכפייה ולהעלאתם על המוקד, אלא גם לתפוצת היהודים בכול רחבי העולם, מן הקיסרות העותומנית ועד לעולם החדש – דרום אמריקה.
פרעות ת”ח ות”ט, שאף הן לא צוינו עד כה בשום מועד רשמי במועדי ישראל, הן שם כולל להתפרצות איומה של אנטישמיות ופגיעה ביהודים בארצות הגלות ששכנו בהן. במידה רבה, הן היו ההקדמה לפתרון הסופי, כפי שבא לידי התממשותו הנוראה בשואה.
את כול התלאות האלה עבר העם היהודי בזכות תקוותו לשוב לארץ ישראל, לזכות בקיבוץ גלויות ובריבונות מדינית, וגם ליטול נקם מרודפיו ומרצחיו. התקווה הזאת באה לידי ביטוי בחזון אחרית הימים, למן הבטחת משה לבני ישראל במצריים, דרך חזונות יחזקאל וישעיהו, במיסטיקה היהודית לדורותיה ובתולדות התנועות המשיחיות השונות, שקמו לישראל מאז ראשית הגלות ועד הנה. התקווה לקיבוץ גלויות מצוינת גם בברכה העשירית בתפילת שמונה עשרה, התפילה שכול יהודי מתפלל שלוש פעמים ביום: “תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינו, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָה ה’, מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.”
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל כללה את קיבוץ הגלויות במגילת העצמאות. היא פותחת בהבהרה הבאה: “בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי. לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה.” בהמשך מבהירה המגילה, כי “ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת.”
חוק השבות, שקבע כי כול יהודי זכאי לעלות ארצה, על פי אשרת עולה, אמור היה לפתוח את השער בפני היהודים וצאצאיהם, ולהביא למימוש חזון הנביאים – לקיבוץ גלויות. אולם, משעה שהרבנות הראשית והיהדות האורתודוכסית תפסו חזקה על הגדרת מיהו יהודי, למעשה נחסמה הדרך בפני היהודים וצאצאיהם לעלות ארצה ולהתיישב בה. היהדות האורתודוכסית מינתה את עצמה לשומרת הסף של היהדות כולה, ובתוכה גם של מדינת ישראל, והלכה למעשה עצרה את הסיכוי הממשי לקיבוץ גלויות ישראל.
בשנת 2015 הקים דביר כהנא, מנכ”ל משרד התפוצות, ועדה שתפקידה היה לגבש המלצות כיצד להגדיר קהילות בעולם שהן בעלות זיקה לעם היהודי. ג’ודי מלץ, בכתבתה בנושא ב”הארץ,” (18.8.2015) ציינה, כי מדובר ב –
“קהילות הטוענות שחבריהן הם צאצאי השבטים האבודים, כבני מנשה מצפון הודו; “בני אנוסים”, צאצאי יהודים שנאלצו להתנצר בתקופת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל; ואין־ספור קהילות בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם שאימצו מנהגים יהודיים, וחברים בחלק מהן אף התגיירו. מומחים החוקרים קהילות כאלה — המכונות גם “מתייהדות” — מעריכים כי הן מונות מיליוני בני אדם.
כיום חברי הקהילות ה”מתעוררות” האלה אינם יכולים לעלות לישראל על פי חוק השבות. אם הוועדה תמליץ לשנות את מדיניות ההגירה הנוכחית, הדבר עשוי להוביל לעלייה גדולה במספרם של הזכאים לעלות לישראל.
החלטתו של בית המשפט הגבוה לצדק השבוע, לפיה על הרשויות להכיר ביהודים שעברו בישראל גיור רפורמי או קונסרבטיבי לפי חוק השבות, היא תחילתו של תיקון מהפכני, הנוגע בחידוש חייו הלאומיים של ישראל בארצו ובקיבוץ גלויות. החלטה זו נוטלת מידי היהדות האורתודוכסית את השליטה על ההגדרה ‘מיהו יהודי,’ ופותחת פתח להכרה בכול אותם צאצאי יהודים שאבותיהם אולצו להתנצר בספרד ובפורטוגל, או להתאסלם במהלך גלות בבל ואחריה בהודו-סין – להתגייר גיור רפורמי או קונסרבטיבי ולעלות ארצה.
אי אפשר להפריז בחשיבותו של שינוי זה. לא ייפלא, אפוא, שהרב הראשי הספרדי והמפלגות הדתיות יוצאות בחירוף נפש נגד החלטת בג”צ, ומתנות כעת את חברותן בקואליציה הבאה בחוק שיבטל את ההחלטה ובפסקת התגברות, שתמנע מבג”צ להתערב שוב בנושא. על פי ידיעה מ”הארץ” (1.3.21) הרב הספרדי הראשי לישראל, יצחק יוסף, מתח ביקורת חריפה על ההחלטה, ואמר: ‘מה שהרפורמים והקונסרבטיבים מכנים גיור אינו אלא זיוף של היהדות, שמשמעותו הכנסת אלפי גויים לעם ישראל.’ לביקורת הצטרפו ש”ס, יהדות התורה, ימינה ומפלגת הציונות הדתית, שהצהירו כי יקדמו חקיקה שתבטל את ההחלטה ואף פסקת התגברות שתמנע מבג”ץ להתערב בנושא שוב. מהליכוד נמסר כי ‘בג”ץ קיבל החלטה שמסכנת את חוק השבות, נדבך יסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”‘.
למעשה, הרב הספרדי הראשי, המפלגות הדתיות והליכוד פועלות בזה לעצירת התממשותן של הבטחת משה, לביטול הברכה העשירית בתפילת שמונה עשרה, לחיסול חזון הנביאים בדבר קיבוץ גלויות ואחרית הימים. ייאמר כאן במפורש: כול היוצא נגד גיורם של צאצאי הגולים, האנוסים, המומרים, לא רק שאינו מגן בזה על היהדות – הוא פוגע ביהדות, מבזה את תקוות ישראל במשך אלפיים שנות גלות, וכול זאת כדי לשמר את מנגנוני הכוח בממסד הדתי והפוליטי, בשל החשש שמא עם עלייתם ההמונית של צאצאי היהודים ארצה יישמט כוחה של היהדות האורתודוכסית על מדינת ישראל, ויישמט כוחו של הימין הפוליטי לשלוט בה.
על אדם אחד אני תמה, בהקשר זה. על נפתלי בנט. הוא עצמו נפגש עם ראשי עמותות, המטפלות בבקשות הגיור והעלייה ארצה של צאצאי האנוסים מדרום אמריקה, והכין עמם תכנית לחיזוק הזהות היהודית בקהילות אלה, לגיור חבריהן וחברותיהן ולהעלאתם לישראל. התנגדות ‘ימינה’ להחלטת בג”צ חותרת תחת תכניתו ומסכלת אותה, ובזה הוא נותן את ידו לחיסול חזון הנביאים ולהחלשת ישראל.
לעומת זאת, קבלת הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי, לא רק בתוך ישראל אלא מחוצה לה, תשחרר את השסתום האורתודוכסי על חוק השבות, תפתח את שערי הארץ, ותביא לתנופה דמוגרפית שלא ידענו כמוה. זו, ורק זו, גם צריכה להיות נקודת החיבור בין ‘ימינה’ לבין מפלגות המרכז-שמאל: ההסכמה על קבלת הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי, על הפקעת השליטה במונח ‘מיהו יהודי’ ודרכו בחוק השבות ובשערי הארץ, ובהבאת מיליוני עולים ועולות ארצה.
כול העליות, מכול קצווי הגולה, הביאו ארצה עושר תרבותי ורוחני שלא היה כמוהו. הן הפכו למתנֵע כלכלי, חברתי ולאומי, חיזקו את מדינת ישראל והעשירו את חברתה ואת תרבותה. עלייה של צאצאי היהודים הללו לישראל בשנות האלפיים תביא את ישראל לשגשוג שלא ידעה כמוהו, ברוח חזון דברים ל’: ” ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם–מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ–וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ.”
בשני העשורים החולפים ביקרתי בכמה מקהילות היהודים בדרום אמריקה. כך באיקיטוס שבצפון האמזונס, בבואנוס איירס, בלימא, בסנטיאגו ובקונספסיון בצ’ילה ועוד. בכול קהילה שביקרתי בה זכיתי להתפלל עם יושביה, ובכולן מצאתי יהודים ויהודיות חמי לב, אוהבי ישראל, שרבים ורבות מהם כמהים לעלות אליה. אבל כדי שיוכלו לעשות כן, צריך ריבונו של עולם למול את לב הרב הספרדי הראשי בישראל, את ליבותיהם של הרבנים האורתודוכסיים ושל נציגיהם במפלגות הדתיות בכנסת. כי עד שלא ימול את ליבם, יהיה ליבם לא יהודי, לב ערל.
אישית, המפתיע אותי מכול הוא, שדווקא אני, סופר הומו, חילוני באורחותיי, אך לא בעומק אמונתי, צריך להיות זה שכותב ואומר את הדברים האלה. מדהים אותי שוב ושוב לגלות, שאני יהודי הרבה יותר מכול אותן הטוענים לכתר השליטה על טבעה של היהדות. הרבנות, הרבנים, הפוליטיקאים הדתיים, אלה אינם יהודים בעיניי, מפני שהם כופרים בתקווה לקיבוץ גלויות, שהיא זו ששמרה על שרידות העם היהודי בכול תלאותיו. לא מהתפלפלות בבתי מדרש בכתבים עבשים נשמרו הקיום היהודי ורוח היהדות, כי אם מן התקווה שפיעמה בכתבים אלה, לקיבוץ גלויות, לביאת המשיח ולתקומת ישראל בארצו.
