לשרוד את הימים האלה זו אמנות. אמנות הצעידה בצעדים קטנים. ארבעה ימים לפני הפסח אני מביט מסביבי. לא הצלחתי לנקות אפילו חצי בית, שלא לדבר על סיודו לקראת האביב. גם את לול התרנגולות לא השלמתי, לא התיישבתי לעבוד על הספר שלי, גם לא סידרתי את חדר העבודה כמו שכול כך רציתי. אבל אמרתי לעצמי, הבוקר, שזה המצב, ושבמצב הזה עלי לצעוד צעדים קטנים, ולזכור, שקודם כול צריך לדאוג שהחיים בבית יהיו תקינים, וכול מה שמלבד זה הוא בגדר מותרות.
ברוח זו התחלתי את הבוקר. טאטאתי את הבית, כמו מדי יום, העמדתי מכונת כביסה ונעמדתי להכין געפילטע פיש. בזמן שהדג התבשל על הכיריים ניכשתי קצת עשבים בגינה, ואחרי שהדג היה מוכן חזרו הילדים הביתה עם הפתעה – שניהם היו מכוסים בצבע שמן לבן, מפני שמצאו סקטבורד ישן בפינת המחזור, והחליטו לצבוע אותו… בסיוע סרגל עץ שהפכו לכלי צביעה.
הם ניסו להוריד את הצבע מן הידיים עם סקוטשברייט, בכיור המטבח. אמרתי להם, שזה לא יעזור, ושעליהם להשיג נפט. אחד מהם רץ לחפש נפט, האחר פרץ בבכי, כשאמרתי לו שזו אחריותו. "אבל אתה אבא שלי!" בכה. "נכון," אמרתי לו, "אבל אתה צריך להיות אחראי על המעשים שלך. אז עכשיו לך וחפש נפט."
ואז התרציתי, הודעתי בפורום הישוב שאני מחפש נפט, תיקנו אותי שעלי לחפש טרפנטין, והלכתי איתם לשרה וצביקה כדי לקבל בקבוק טרפנטין. עם שובנו הביתה עזרתי להם להתנקות, ואז התיישבתי לשפשף בטרפנטין את הנעלים שלהם, שהחליטו להפכן ל'נעלי עבודה.' לא רוצה לספר לכן כמה עלו לי רק לפני חודש ומחצה. הזוג השני העונה.
אחר הצהריים, רגע לפני שהתחיל שיעור הנגינה של מיכאל, דניאל נכנס הביתה מלא דם. הוא רכב על אופניו בכיכר הרוח, ומשהזדמן למולו כלב, והוא חשש לפגוע בו, עצר עצירת פתאום, ואז עף מאופניו על הכביש, חטף מכה בראשו ומכה חזקה בפניו ובימינו.
כאשר בא הביתה מיד ראיתי את השסע בשפה העליונה ואמרתי לעצמי שזה משהו שצריך תפירה, אך הוא לא היה מוכן לשמוע על כך, או על נסיעה ל"בטרם." לכן שטפתי את פניו במים, והצמדתי לו קרח לפצע, כדי לקרר אותו.
עשינו שיעור נגינה עם מיכאל באמצעות ווטסאפ עם המורה. בינתיים דניאל סבל, המסכן, רק שלא ידעתי עד כמה. אבל אחרי השיעור, משהמשיך להתלונן על הכאב ביד, והמורה לפסנתר הסבירה לי, שפצע חיצוני מחייב תפירה, נסענו ל"בטרם."
בילינו שם שעה וחצי. תחת הרדמה מקומית תפרו לו את השפה, ואחרי כן גיבסו לו את יד ימין. בשלושה שבועות הקרובים יהיה עם גבס, ודאי שלא יוכל לנגן בפסנתר. חתיכת מתנת יום הולדת הוא ארגן לעצמו, ליום הולדתם החל ביום ראשון ה-12.4, בדיוק בעוד שישה ימים.
החג לא חג, כשאבא בהסגר והמשפחה לא נפגשת מסביב לשולחן הסדר, התקופה חרבנא, כמו שאומרים בעברית צחה, ועכשיו גם יש לי ילד עם שבר ותפרים ואנטיביוטיקה ופרוביוטיקה ומשככי כאבים. וחיבוקים. הרבה חיבוקים.
לפחות את ההפתעות ל'שביל ההפתעות' המסורתי שלנו ליום הולדתם הכנתי כבר, והן מצויות במקום מחבוא. לפחות הגעפילטע פיש במקרר, לפחות אקבל מחר שתילים אורגניים לשתילה בחצר.
צעדים קטנים. נשימות. מדיטציה שארכה לי 19 דקות במקום 30. גם זה משהו.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
חברי ממכון הכושר 'אנרג'י' בזמנו, מיכאל, שאל אותי הבוקר, בתגובה לפוסט המר שכתבתי אתמול, האם אי פעם הייתי מרוצה כאן. זו הייתה שאלה מאתגרת מאד. שחזרתי לאחור. הייתי בן 17 בשנת 1977, שנת המהפך. אני זוכר את הזמן הזה היטב. בגין הביא ארצה את המומחה לכלכלה קפיטליסטית, מילטון פרידמן, שייעץ לו, שמחה ארליך היה שר האוצר, אחרי כן ארידור, שחילק טלוויזיות צבעוניות. אבל מדינת הסעד עוד התקיימה, וזבולון המר, מהמפד"ל, היה שר הסעד, הבוס של אבא שלי. ככל שחלפו השנים, בעיקר מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון, המדינה הופרטה, נכסיה הטבעיים נמכרו לטייקונים, מדינת הסעד קרסה, ואת מקום השירותים החברתיים תפסו עמותות המגזר השלישי, עמותות מתנדבים, חלקן אך לא כולן ממומנות בידי הקרן החדשה.
ככול שחלפו שנות שלטונו של נתניהו, הפער בין שכבות האוכלוסיה הפך לבלתי נתפס, הביטחון האישי והכלכלי שלנו קרס, ואמנם, מדיניות השמים הפתוחים והורדת המחירים אפשרה לרבים לטוס בלי הכרה, אבל גם שיקעה את כולם בחובות לבנקים. חיינו עשור בגן עדן של שוטים, על אשראי בנקאי וריבית מנופחת, משכיחים מעצמנו באמצעות נסיעות תכופות לחו"ל את מצבן האמיתי של מערכות הרווחה, החינוך והבריאות.
עכשיו הכול צף למעלה.
אז כן, המדינה עושה כול שביכולתה כדי להציל אותנו מן המגיפה, מבהילה שיירת מטוסים עם ציוד רפואי חסר, מזרימה כסף למובטלים ולעצמאים, ואפילו אני אזכה מחר למענק עצמאים. וזה בהחלט יציל אותי החודש.
אבל לא, מיכאל אהובי, אני לא מאושר מן המתחולל כאן. הייתי מאושר רק בתקופה אחת, בתקופת ממשלת רבין, כאשר שולה אלוני הייתה שרת התרבות, יוסי שריד היה שר החינוך, ומדינת ישראל ידעה אז תנופה מדהימה ביחסי החוץ שלה וגם בשידוד המערכות בתוכה.
תקוותי הגדולה הייתה, שבני גנץ ו"כחול לבן" יקימו, יחד עם "העבודה" והרשימה המשותפת ממשלת מיעוט, ידיחו את העבריין העומד כעת בראש ממשלת המעבר – ואז יחברו לליכוד ואפילו לימינה, כדי להקים כאן ממשלה טובה ויציבה. לצערי הדבר לא הסתייע. אני מקווה שזה עוד יקרה. דבר אחד ברור לי – כדי שנהיה כאן מאושרים, אנחנו זקוקים לממשלה שפניה לשלום, לא לסיפוח, שתשקם את יחסי עם יהדות התפוצות, תשיב לישראל את הנכסים שמכרה לטייקונים, תשקם ותבנה מחדש את יסודות מדינת הסעד, תבנה מחדש את משרד החוץ ואת משרד הרווחה, תסייע למערכת החינוך ותקומם ותשקם את מערכת הבריאות. וכן, גם תגמור את העניין הזה עם איראן.
ובשביל זה אנחנו צריכים ממשלת אחדות יציבה, אבל גם נטולת שחיתות.
אני מאמין שעד סוף יוני בנימין נתניהו יכרע תחת מעמסת הרוע והחולי הסובבת אותו. ואז גם תהיינה בחירות רביעיות, אחריהן תקום ממשלה יציבה.
כל מה שנעשה בינתיים זו שרפת זמן עד שהנאשם יבין כי כלתה דרכו. וככול שיקדים כן ייטב.
שנינו ציונים ואוהבי הארץ, מיכאל. אבל האיש הזה לא יכול להמשיך לעמוד בראשה, בראשנו, מפני שהוא לא ייסד אותה וגם לא בונה אותה. הוא מחריבה. הוא, וסובביו, הם כתולעי העץ והספרים, המכלים בנו בכול פה. עם תולעים כאלה לא עושים ממשלה.
