יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (5)

 אוקיי, יש רגעים שזה קשה מנשוא. זו האמת.
 כרגע קמתי ממדיטציה שעשיתי ביניהם, בין מיכאל לבין דניאל. זו הדרך הכי טובה שמצאתי כדי להרדים אותם באחת. להנמיך את קצב הלב והנשימה שלי, כך שהם שומעים את נשימתי הרגועה, נצמדים אלי בגופם ונרדמים מהר.
 בתוך המדיטציה אני משתדל ליצור. לפעמים דברים שקשורים בספר. לפעמים דברים אחרים. היום שיחקתי בחול, אבל מן החול קמו יצורים מבהילים, שמיד התפוררו בחזרה לגרגרי החול שהם עשויים ממנו.
 ובכל זאת זה הרגיע אותי איכשהו.
 הבוקר התחיל לפני שש. נרדמתי רק אחרי אחת בלילה, כך שחסרה לי שינה. אבל הילדים קמו מלאי אנרגיה, ובשבע, כשהוצאתי את לונה החוצה מן החצר, הם כבר צווחו עד כדי כך שהייתי צריך להסות אותם, שלא יעירו את השכנים בבוקר שבת.
 לעצמי חשבתי, שאין לי מושג מניין יהיו לי הכוחות לעבור איתם את היום הזה.
 בשמונה, אחרי תרגולת הבוקר הרגילה, לה נוספו בציעת ענבים, הכנת פיתות עם פסטרמה, בקבוקי מים וכו', ירדנו לים. סיכמתי עם הלל חברי שניפגש איתו שם. לא ראיתיו המון זמן, הוא עלה מן הדרום לסופשבוע בעיר,  וחשבנו שיהיה נחמד לבלות עם הילדים על שפת הים יחד.
 אלא שבבוקר, כשקמתי, גיליתי שכבל ההטענה של הטלפון שלי קרוע. אחד הילדים, או אני, ניתק אותו מבלי-משים, והטלפון נאלם בדיוק כשהלל התקשר כדי לקבוע. הצלחתי רק לומר לו שנהיה בסככה מימין לסוכת המציל בחוף שמול השכונה.
 הגענו לים, את הלל לא מצאנו. אבל בילינו שם בנעימים. חזרנו הביתה בעשר וחצי, לפני החום הגדול, ואחרי מקלחת החול הילדים צפו בטיף וטף בטלביזיה ושיחקו בבית, ואני עשיתי עוד מכונת כביסה, ולבקשת דניאל טיגנתי שניצל וצ'יפס. "אבא, אני רעב," הוא קרא, באחת עשרה וחצי, ואני נדהמתי מן הבהירות שבה הוא מבטא את עצמו, הסברתי לו שייקח זמן עד שהאוכל יהיה מוכן והצעתי לו עוף בינתיים.
 הבחור ישב, כרסם רבע עוף מופרד לפיסות בשר, עם ירקות, מול הטלביזיה, ואחרי כן גם זלל צ'יפס ועוד כמה חתיכות שניצל. אחיו, מיכאל, בקושי נגע בדבר.
 הלכנו לישון בשתיים עשרה וחצי. אני התעוררתי בדיוק כעבור שעה וחצי, כהרגלי, בשתיים. קיוויתי שיהיה לי זמן לערוך קצת את הספר שאני מאחר איתו כל כך, ומעכב ספרים שעלי לערוך אחריו. אז התקלחתי, עשיתי לי כוס קפה והתיישבתי לעבוד.
 בתוך שלושת רבעי שעה קפץ דניאל מן המיטה, ומיד אחריו גם מיכאל. מה שנקרא, אחר צהריים שמתחיל מוקדם מאוד.
 אמרתי להם שעוד מאוד חם בחוץ, אז נשחק בבית עד שהשמש תרד. דניאל ביקש טוש, אז נתתי להם ניירות וטושים, והתיישבתי לידם, ללוות אותם מציירים. כל אחד מהם צייר שני ציורים, משני הצדדים, עד שנמאס להם.
 ואז הם יצאו לשחק עם ענת ואילנה, ולשיר איתן שירים במחשב, ואני בישלתי מג'דרה לארוחת הערב.
 אחרי כן ביקשו לצאת עם הבימבות למרכז סוזן דלאל. אבל רק יצאנו אל הרחוב, מיכאל החליט לוותר על הקורקינט, ודניאל ביקש להחליף את הבימבה באופני הסטרולר החדשים שלו. כך שיצאנו וחזרנו ויצאנו מן החצר לסוזאן דלל בערך שלוש פעמים.
 במרכז סוזן דלאל הם אכלו גלידה, ומיד כשגילו, שהמים בתעלות המים הבנויות מסביב לעצי ההדר זורמים, חלצו סנדליהם והחלו משתכשכים במים, ומקץ רבע שעה גם החליטו שהם רוצים להתפשט.
 שני החבר'ה פשוט הורידו מעליהם את כל בגדיהם, כולל החיתולים, והשתכשכו בעירום בתעלות המים. בשלב מסוים דניאל גם החליט לברוח לי בעירום ברחבי המרכז, ולתת לי לרדוף אחריו, לצהלת כל הנוכחים שם.
 את הדרך הביתה משם עשינו כשדניאל דוהר על כתפיי, בידי האחת אני תומך ברגליו, שלא ייפול מכתפיי, בידי האחרת אוחז באופני הסטרולר שלו, מזל שהן עשויות מאלומיניום, ובכפו של מיכאל.
 אבל כשכבר לא יכולתי יותר, ובתחילת הרחוב שלנו הורדתי אותו מכתפיי, הוא התיישב על הכביש, צורח, ומיאן לבוא הביתה ברגל.
 "אין לי כוח לקחת אותך על הידיים עד הבית, דניאל," אמרתי לו. והוא המשיך. "טוב, אז ביי ביי דניאל," אמרתי לו והתרחקתי ממנו עם מיכאל, משאיר אותו יושב וצורח באמצע הרחוב, וכמובן מביט לאחור מדי רגע, לראות מתי ישתכנע לקום.
 אבל זה לא קרה.
 עד שאמרתי לו "בסוף תהיה אזעקה ואתה תישאר כאן לבד."
 זה נורא, אני יודע. אבל זה הטריק היחיד שמיד הקים אותו על רגליו, עדיין בבכי, עד לחצר.
 והוא כל כך בכה, עד שאילנה יצאה החוצה לראות מה קרה.
 כשהיינו בסוזן דלאל הם הורידו את החיתולים, וזרקתי אותם לפח. אז כשסיימו להשתכשך במים התלבשתי אותם במכנסיים בלי כלום מתחת. כך עשיתי גם הבוקר, עם בגדי הים, הסברתי להם שכשיש קקי או פיפי אומרים לאבא, וכך גם התחלתי את תהליך הגמילה מחיתולים. בטבעיות.
 בשם הטבעיות הזאת גם הרווחתי ביושר את הפספוס הראשון של מיכאל, שנעמד בשלב מסוים הבוקר, לפני שיצאנו לים, על כיסא ילדים קטן, כדי להדליק ולכבות את האור במטבח, ואז פתאום אמר "אבא, המון קקי."
 "יש לך קקי?" שאלתי אותו.
 "לא, המון קקי, כיסא," אמר.
 ואכן, על הכיסא חיכו לי פקעות יפות של קקי טרי.
 כשחזרנו מסוזן דלאל, אחרי שנרגע, דניאל הפשיט מעצמו את מכנסיו והשתין בחצר. ואז, כמו שהוא רואה שאני עושה כשלונה משתינה שם, ביקש שאתן לו את צינור המים כדי לנקות אחריו.
 כך עשיתי. אבל אז ביקש ברכה.
 אני כבר הייתי באמצע הכנת הביצים המקושקשות לארוחת הערב. אמרתי לו שאי אפשר ברכה עכשיו. אז הוא התחיל לצרוח ככה, שבסוף נכנעתי. הורדתי את הברכה לארץ, נתתי לו את צינור המים, שימלא אותה בעצמו, כי זה מה שהוא נהנה ממנו, הוצאתי לשניהם בקבוקי סבון כדי שיוכלו לעשות קצף במים, ומקץ חצי שעה הם סיימו, ואז נכנסו הביתה. מיכאל ביקש להתלבש, עוד לפני שרחצתי אותו, ודניאל ביקש לעשות קצף עכשיו באמבטיה.
 זה היה כרוך כמובן בעוד מקלחת לשניהם.

 בשש ומשהו, כששמתי להם עך שןלחן הילדים מג'דרה עם לבן, כי ככה הם רגילים לאכול אותה בגן, הם לא נגעו בה. מיכאל ביקש ביצה, אז לוויתי מרבקה שתי ביצים ועשיתי להם מקושקשת. הם לא נגעו בה. דניאל ביקש 'בקבוק האם,' וכשאמרתי לו שנגמר, שיש אוכל אחר, של גדולים, הוא צרח עד השמיים, יצא לאילנה, הזעיק גם אותה, וכשהסברתי לה במה מדובר אמרה לי, "תן לו בקבוק. הם רגילים לבקבוק לפני שהם הולכים לישון, ואתה לא יכול לקחת להם את הבקבוק ככה, פתאום." וזה, אחרי שדווקא אילנה היא זו שמעודדת אותי לגמול אותם מן המטרנה, בניגוד לאבא שלי, שחושב שזה ממלא אצלם צורך רגשי.
 נתתי להם בקבוק.
 את המג'דרה בלבן אכלה לונה. כמו שאכלה את האוכל של מיכאל בצהריים.
 אחרי כן התקלחו וביקשו סיפור. אבל אני הרגשתי שאני כבר פשוט נופל מן הרגליים. "היום נקרא סיפור במיטה," אמרתי להם והזמנתי אותם אל החדר.
 נשכבנו על המיטה, 'קראנו' שני כרכים באנציקלופדיה לפעוטות, שהם כבר מדקלמים על פה את כל תמונותיה, ואז סגרתי את האור והלכנו לישון.
 בקיצור, היה לי קשה מאוד היום, עם הילדים. הם אמנם מקסימים, מדברים, מבטאים את עצמם, אפילו דואגים לי. וכשאמרתי להם שכואבת לי כף הרגל, שעה שנשכבנו במיטה, הם מיד אמרו שאני צריך רופא, ושלא יירד לי דם.
 אבל ההתפתחות היפה שלהם כרוכה גם בגילויי עצמאות של גיל שנתיים וחצי, וכשזה בא משניהם יחד, או פעם מזה ופעם מזה, לאורכו של היום, כמעט על כל דבר ודבר, זה מסוגל להוציא אותי מן הדעת.
 ברגעים כאלה אני מביט בעצמי ותוהה, איך בדיוק אני חושב שאוכל לגדל עוד אחד או שניים כאלה. הרי אתחרפן לחלוטין.
 אבל אז אני אומר לעצמי, שעדיין מחכים לי ארבעה עוברים בניו דלהי. ולפחות חלק מהם רוצים להיות לי לילדים.
 עכשיו הבטן מציקה לי. אני לא יודע אם זה מכמות הסחוג שמרחתי על הלחם בקוטג' שאכלתי, שעה שאני מתחנן בפני מיכאל שיפסיק לצרוח, כי הוא מפריע לי לאכול, ולא אראה לו שירים במחשב שלי כל עוד אני אוכל, - עד שנרגע ועבר לטיף וטף - או מרוב מתח. מה שבטוח הוא, שיום כזה כבר לא היה לי זמן רב.
 והיום רק היום החמישי לחופש הגדול.
 ואמנם, כשנשכבו במיטה הערב אמרו שוב "כיף חופש," ונישקו אותי, ואמרו שמחר נמל לנמר, ולתיש, כלומר לספארי, ואני אמרתי בסדר.
 אבל בתוך תוכי כבר התחלתי את הספירה לאחור, ולחשב כמה ימים עוד נותרו לי איתם עד ה- 28 לאוגוסט, יום פתיחתה של שנת הלימודים החדשה במעון.
 לילה טוב.