"אתה מתאר לעצמך, שעד הרגע הזה עוד לא התחלתי לעבוד?" שאלתי כרגע את אבא שלי, שנמצא אצלנו עד מחר. השעה 09.30. התיישבתי ליד שולחני ב-08.30. עד הרגע הזה הייתי עסוק בחיפוש וקביעת תור לאנדוקרינולוג למיכאל, למפגש ריפוי בעיסוק (בתחום הכתיבה) לדניאל ולרופא עיניים לי-עצמי. "אנשים לא יודעים בכלל מה זה להיות הורה יחידני."
"אנשים גם לא יכולים לדעת אם לא התנסו בזה," ענה לי אבי, "ומה, אתה ידעת למה אתה נכנס?" נדתי בראשי. "אבל עכשיו שאתה בתוך זה, אתה צריך לשחות."
אנשים באמת לא מתארים לעצמם מה זה להיות אב או אם יחידנים. לכן גם החלטתי לכתוב על זה, בטרם אעבור לכתיבת הפרק הבא ברומן שלי, ולתיקון הניקוד בשלושת ספרי השירה הבאים שאוציא לאור.
טווח המשימות היומיות/שבועיות/חודשיות/שנתיות של הורים הוא רב. אם הם מציבים את ילדיהם בראש סדר העדיפויות של חייהם, עליהם לטפל ברווחתם הרגשית ובבריאותם, בלימודיהם ובתחומי העניין שלהם בחוגים ובתנועת הנוער, בקשרים החברתיים שלהם ובמידת אושרם. בו-בזמן עליהם גם להתפרנס, לטפל גם בזוגיות שלהם ובהם-עצמם, לדאוג לבריאותם וגם לטפח את הבית ואת החצר, את בעלי החיים ואת גן הירק, אם ישנם כאלה, וגם לדאוג לטיפוח הקשרים החברתיים שלהם.
כאשר אתה הורה יחידני, בלי בן או בת זוג, כול זה מוטל עליך לבדך. כשאתה קם בבוקר, מקודם לכול עליך להעיר את הילדים, לדאוג שיתלבשו, יקבלו משהו לארוחת בוקר, ולהכין את ארוחתם לבית הספר. אז עליך לטפל בבעלי החיים, ללוות את הילדים להסעה, ורק אחרי כן להתחיל בסדר יומך, שאצלי הוא כתיבת דפי בוקר, אימון כושר יומי וארוחת בוקר.
אל השולחן, שהוא מוקד היצירה והפרנסה שלי, אני מגיע בתשע, ויש לי זמן לעבוד בו עד שתיים עשרה וחצי, אז עלי להכין לילדים ארוחת צהריים, כי ברוב הימים הם מעדיפים לשוב הביתה מאשר ללכת למרכזון (צהרון) ולערוך שולחן, לקבלם באהבה, לשמוע על יומם, לנקות את השולחן והכלים וללכת לנוח.
אחר הצהריים, אם הילדים מבלים עם חברים או משחקים יחד במחשב, יש לי זמן לכול מטלות הבית. ניקיון, כביסה, בישול, אפייה, וגם להכנת מערכי שיעור, בדיקת עבודות תלמידים וכדומה. אם יש להם חוג, כול זה מוסט הצידה לטובת החוג. בערב יש את סדר ארוחת הערב, המקלחות, ההשכבות, שמסתיים בדרך כלל בתשע. ואז נותרות לי עוד כשלוש שעות של ערות, בהן, במקרה הטוב אני עורך או קורא, ובמקרה הפחות טוב מבלה ברשתות החברתיות. על בילוי מחוץ לבית או עם חברים אין מה לדבר, לא כשאתה הורה יחידני על פיסטין בגליל. גם אם אקח בייביסיטר, אין לי גרם אחד של כוח לרדת לראות, אפילו במחיצת עצמי, סרט או הצגה בכרמיאל.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלונן לרגע. אני מאושר בכך שהבאתי לעולם את ילדיי בפונדקאות, ובלי בן זוג, שהיה עומד לי על הראש, חולק אתי את האחריות לחיים בכלל ולגידולם בפרט, אבל גם מחייב אותי לכלכל אינטימיות זוגית והורית. אבל לפעמים, אין ספק שההתמודדות היומיומית הקבועה, המתמדת, עם הררי מטלות ומשימות, היא לא פשוטה. בייחוד אחרי שנת משבר גלובלי, שעה שהפרנסה לא בטוחה, הקשרים החברתיים פרומים והלב מיטלטל בחרדה מכול אזכור של התפרצות חדשה של המגפה.
כשמוסיפים על כול אלה את תעוקת הנסיבות של הזמן והמקום, המצב הפוליטי-חברתי-כלכלי כאן, שעה שהוא מלווה בשיח האלים של אמצעי התקשורת ושל הרשתות החברתיות, זה באמת נהיה לעתים בלתי נסבל.
אני מאד מקווה שהממשלה הזאת תתמיד בעבודתה המבורכת, שהאופוזיציה תקלוט סוף סוף שהיא אופוזיציה, ותתחיל להתנהל בממלכתיות, ולא ככנופיית פורעי חוק המערערת את סדרי הדמוקרטיה, וששרי הממשלה החדשה ישימו אל לבם גם את קשיי הקיום של משפחות יחידניות, או חד-הוריות. אני חבר בכמה פורומים של אבות ואימהות יחידניות, עד לקשיי היומיום של הורים כמוני, הן מצד הפרנסה והן מצד הטיפול בצורכי הילדים ואחזקת הבית, ומזדהה עמם. טוב יהיה אם השרים ישימו לבם אל המשפחות החד-הוריות, ויעשו מה שניתן בידם לעשות כדי להקל עליהן – במימון הליכי פונדקאות ובהקלה על הביורוקרטיה הקשורה בהם, במענקי הבטחת הכנסה, בהקלות מס, בהוזלת ארנונה, שכר לימוד ותשלומים נלווים לצהרונים ולחוגים, בהוזלת עלויות של טיפולים רפואיים ותרופות ועוד.
לגדל ילדים כהורה יחידני במדינת ישראל זו זכות גדולה. ואין שמחה גדולה משמחת ההורות. אבל בתוך ההורות הנפלאה והממלאה כול כך את הלב בשמחה, צריך גם לשרוד.
