חוויה פנורמית משונה ומיוחדת הזדמנה לי הבוקר. קריאה בו-זמנית בשלושה ספרי-חיים של בני משפחות ממקומות שונים בעולם, שכולם הגיעו ארצה והשתקעו במה שהפך להיות הפסיפס העשיר, המכאיב, הדרמטי והמרתק ששמו ישראל.
את כתב-היד הראשון, זיכרונותיו של אחד מוותיקי הפלמ”ח, אני קורא כבר ימים רצופים. הייתי אתו כבר במאבק על עבודה עברית במושבות, במחתרות וכעת סיימתי לקרוא את סיפוריו המדהימים בתכלית מחטיבת הנגב, ובהם כיבוש באר שבע, אילת ועוד.
את כתב-היד השני קיבלתי באי-מייל לפנות בוקר. מדובר בהמון סיפורים קצרים, המרכיבים יחד את האוטוביוגרפיה של ילד עולה מדרום אמריקה, שהפך לאישיות ציבורית מרכזית בחיי ישראל. טיילתי אתו במחוזות ילדותו שם, ואז קפצתי אל סוף הספר, לסיטואציות מחייו פה כעת.
את כתב-היד השלישי פתחתי הבוקר. הוא מביא בו את קורותיה של משפחה יהודית מתבוללת, בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם, את הדרמות המשפחתיות, את הבריחה מגרמניה אחרי הלאמת בית החרושת המשפחתי, את אובדן מי שנותרו מאחור ואת הקליטה בארץ, בשדרות רוטשילד בתל אביב.
איך קוראים שלושה כתבי-יד כאלה בו-זמנית? התעוררתי בארבע וחצי. בחמש וחצי קראתי עוד 50 עמודים על חטיבת הנגב. אחרי ארוחת בוקר מוקדמת מאד קראתי בסיפורי דרום אמריקה, ואחרי שנת בוקר נוספת התיישבתי לקרוא את סיפורי המשפחה מגרמניה.
הצירוף של שלושת כתבי-היד הללו, סיפורים שונים מחייהן של שלוש משפחות כה שונות זו מזו, משפחה אחת מן העלייה השנייה, משפחה שנייה מן העלייה הרביעית ומשפחה שלישית של ניצולים, חשף בפניי בבת-אחת את מורכבותה של החברה הישראלית, כחברת מהגרים, שכול אחד.ת מבניה ובנותיה נוסעים עמם זיכרונות ילדות ממולדות רחוקות, טראומות של עקירה מן המולדת הישנה ושל קליטה במולדת החדשה, ועמם את ההתערות כאן וההתמודדות עם מורכבות החיים הישראליים.
לו הייתי יכול, הייתי אוסף את כול אלפי ספרי המשפחות שנכתבו ונכתבים כאן, בספרייה מיוחדת, ומזמין את אזרחי ואזרחיות ישראל לקרוא בהם ולשננם. בתוכם הייתי מוסיף גם סיפורי משפחות ערביות, שגם להן יש סיפורי עקירה וטראומה, שאיננו מכירים כלל, מפני שאנו מדחיקים אותם מן התודעה.
דבר אחד ודאי לי מן הקריאה בשלושת כתבי-היד האלה. אין, לא יכולה וגם לא תהיה לנו ארץ אחרת. אמנם, כיחידים וכמשפחות, ישנם רבים מאתנו שמאסו בחיים כאן, או לא היו יכולים לשאת עליהם עוד את עול הקיום הישראלי, ובחרו להגר מכאן למקומות אחרים, ואפילו מצאו בהם את אושרם. אינני כופר בזה, ולא אחת אף הרהרתי ביני לבין עצמי, האם לא כדאי שאקח את בניי לארץ אחרת, וננסה לחיות בה חיים אחרים. אחרי הכול, לגדל כאן שני בנים, זה מתכון בטוח לדאגה מתמדת.
אבל במישור הלאומי-הציבורי, קריאה בסיפורי חיים כאלה, של משפחות שעקרו או נעקרו ממולדותיהן הישנות, והיטלטלו על פני ימים ובדרכים, והגיעו הנה, ועברו כאן את קשיי הקליטה ואת מלחמות ישראל, מבהירה רק דבר אחד. ישראל היא המקום שלנו, היא מקומו של העם היהודי. היא חייבת להישאר מדינה יהודית דמוקרטית, חייבת להכיר בנראטיב של ערביי הארץ, לטפחו, לשחזרו ולשמרו, ולא להדחיק אותו, ויכולה להפוך למדינת כל-אזרחיה רק במישור האזרחי – בהנהגתה על פי עקרונות השוויון, החירות, הצדק והערבות ההדדית. היא לא יכולה לאבד את צביונה ואת יעודה כמדינה יהודית דמוקרטית, כמקלט לעם היהודי מכל פזורותיו, וגם תפקידה של הציונות, כתנועה לאומית מכוננת, לא תם. היא פשוט צריכה לעבור התחדשות ועדכון במאה העשרים ואחת.
ישראל היא המולדת, והבית שלנו, של כל העם היהודי, בארץ ובתפוצות. היא גם מולדתם וביתם של ערביי הארץ, ולכן לא יהיה מנוס אלא לחלקה לשתי מדינות לשני עמים. אבל זכות ההגדרה הלאומית של כול אחד משני העמים על חלקת הדמים הזאת לא שומטת את הכרח קיומה והתמד קיומה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי. כך היה, וכך גם יהיה.
