אתמול קראתי, כי ראש העיר אכסל חסם, בחוכמתו, את המעבר בין הישוב שלו לבין דבוריה, כדי לשמור על תושביו מפני המגיפה. באותה ידיעה גם הובאו נתוני ההדבקה במגזר הערבי. אני חושש, שנתונים אלה הם חלקיים בלבד, הן מפני מיעוט הבדיקות בארץ כולה, ובמגזר בפרט – והן בשל ההתנהגות השולטת בישוב הערבי.
כבר לפני חודשים רבים כתבתי משהו על ערך חיי האדם במגזר הערבי. כתבתי זאת בנוגע לאלימות הפושה במגזר, ולדרישות חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, והפגנות הציבור הערבי נגד הממשלה, שתטפל בבעיה זו ביד תקיפה. נמנעתי מפרסום הדברים, אף על פי שעברו את אישורו של אחד מחברי הטוויטר הקרובים אלי, מן המגזר, מפני שחששתי שמא, בשל ההסתה נגד המגזר הערבי, יפורשו כגזענות.
אף על פי שבקרב אנשים מסוימים אני נתפס אחרת, בלבי ובאורחותיי, וגם בחיי ממש, אני בעד יחסי שותפות וערבות הדדית עם המגזר הערבי בישראל. אני גר בתובל, בגליל, הישוב צמוד לדיר אל אסד, ובכפר הגדול ושוקק החיים הזה אני עושה חלק ניכר מפעילותי – קניית מזון, בשר ודברי מאפה על בסיס יומיומי, תרופות או תיקון פנצ’ר ברכב.
שבתי ללמוד ערבית, מה שנקטע בשל מגפת הקורונה, ועם סיומה אני מתכוון לחדש גם את לימודי הקריאה והכתיבה שלי בערבית.
אבל רצוני בשוויון ובערבות הדדית אינו מונע ממני ראייה נכוחה. ומה שראיתי הבוקר בחוצות דיר אל אסד, כשירדתי לכפר לרכוש מאפים ובשר, הדהים אותי. אנשים מסתובבים בו בלי מסכות פנים, מתגודדים בחבורות של שלושה וארבעה, חלקם עם תינוקות בידיהם. מוכרות בחנויות המזון רק לעתים חובשות כפפות או מסכה, חלק ניכר מהן מגישות לך את המצרכים ואת כרטיס האשראי בפנים גלויים ובידיים חשופות. רוב הלקוחות מן הכפר נכנסים לחנויות המזון בלי מסכות או כפפות, עם ילדיהם, ואינם מקפידים על נוכחות של שני א/נשים בחנות, במקומות המבקשים זאת במפורש, בעברית ובערבית. צעיר אחד רוכן אל חלון מכוניתו של חברו, ומשוחח עמו בקרבה יתרה, כאילו המגפה פסחה על דיר אל אסד, וצעיר אחד יושב עם ישיש על גדר אבן נמוכה, בקרבה רבה, ומשוחח עמו.
התנועה בכפר ירדה, אבל מכוניות רבות עוד נוסעות בו. במכוניות לא אחת ישנם כמה צעירים, שברור שאינם בני משפחה אחת. הם עדיין עולים במכוניות אל פתח תובל, כדי לשתות לידו או לעשן ג’וינט, באין מפריע. אני יודע, כי חבורת צעירים כזו נופפה לעברי בידיים ממכוניתם ושרו וצרחו בקולי קולות, מה שנקרא – תפסו ראש טוב.
דפוסי ההתנהגות האלה העלו בי שוב את המחשבה על זילות ערך חיי האדם במגזר הערבי. היא באה לידי ביטוי בריבוי כלי הנשק במגזר, במהירות היתרה שבה מוציאים בני אדם כלי נשק ויורים איש על רעהו, וגם בהתנהגות המסוכנת הזאת כעת, אי השמירה על ריחוק חברתי ועל היגיינה אישית במהלך מגפה.
בשל כל אלה צר לי לומר בוודאות, כי בשבועות הקרובים נהיה צפויים לעליה מבהילה של מקרי הדבקה וחלילה גם מוות במגזר הערבי בישראל. זה כבר בטוח. אני יודע שברוב הישובים, הנדבק הראשון במגפה הוא דווקא איש צוות רפואי, העושה ימים כלילות כדי להציל אחרים. כך גם בדיר אל אסד. כרגע ישנו רק אדם אחד שנדבק בנגיף, והוא איש רפואה. אבל שרשרת ההדבקה ודאית, היא בדרך, והפגיעה במגזר עלולה להיות נוראה.
הדרך היחידה למנוע את המשך התפשטות המגפה במגזר היא אם חברי הכנסת, ראשי המועצות ובעיקר חכמי הדת, המואזינים והחכמים, המורים ומנהלי בתי הספר, ייצאו במכתב גלוי, בראיונות בכלי התקשורת הערביים וגם במהדורות החדשות בעברית – יסבירו את גובה הסיכון המוטל על הכף, וידרשו מתושבי המגזר להישמע להנחיות משרד הבריאות. כך באשר למגפה, כך גם באשר לאלימות במגזר.
חברים, אני מעריך מאד את מנהיגותו של איימן עודה, שהצליח לכנס יחד ארבעה פלגים פוליטיים לרשימה אחת. הייתי מאושר כאשר הרשימה המשותפת החליטה לתמוך במועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה. קיוויתי מאוד כי גנץ יקים ממשלת מיעוט, וימנה בה שרים ערביים מתוך הרשימה המשותפת. אני מאמין גדול בשותפות פוליטית ואזרחית יהודית-ערבית, והלוואי ואזכה לראותה מתרקמת, למול הגוש העכור של ימין גזעני, פופוליסטי ומוסת.
אבל התנאי הראשון, בעיניי, ליצירת רקמה משותפת של חיים הדדיים, מתוך שוויון, כבוד ורעות, אינה תקציב מוגדל או אכיפה מוגברת – אלא שינוי מיידי ומהיר של תפיסת ערך חיי האדם במגזר הערבי בישראל. וזה לגמרי בידיכם.
שאלוהים ישמור על כולנו, ויגמול לנו רק טובה.
