אתמול לא כתבתי את הדף היומי. אבל אני מחויב לו, ולכן אכתוב היום שניים. לא כתבתי מכמה סיבות. הן משום שהייתי מותש מחגיגות יום ההולדת השמיני של בניי, הן משום ששבתי לשכתב את ספרי הבא, ובו-בזמן גם לערוך ספרי אחרים, והן מפני שהתלבטתי בנוגע להמשך כתיבתם של דפים אלה.
מאז התחלתי לכתוב ולפרסם את יצירתי ברבים, אני חי ברמת חשיפה מאוד גבוהה, והרגלתי אליה גם את בניי. יש לזה מעלות וחסרונות. אבל זו כבר עובדה. רמת השיתוף הגבוהה בפוסטים שאני כותב גרמה לכך, שאנשים זרים מגיבים לי, משבחים את אבהותי או משיאים לי עצות. הייתי זקוק לזה בעבר, אני פחות צריך את זה היום.
גם כול הסיפור הזה של מגיפת הקורונה מתחיל להיסדק. זו אכן מחלה מידבקת וקשה יותר משפעת, וגם מפילה תחתיה חללים רבים ברחבי תבל. אבל עצם העירוב של מגיפה ופוליטיקה יצא כאן משבר של חוסר אמון בממשלה ובמשרד הבריאות, בהודעות התכופות לציבור והחזרה מהן, בנתונים הגלויים והנסתרים, בגילויי החוסרים הקשים בכוח אדם ובציוד רפואי ובהסתרתם או ייפויים על ידי הצבעה על החדשנות הטכנולוגית שלנו – ומשבר אמון זה מסוכן הרבה יותר מאשר המגפה.
משבר האמון הזה בא לידי ביטוי בהתרופפות הציות של הציבור לתקנות החירום. אנשים כבר לא יכולים יותר לשאת את העירוב בין משא ומתן פוליטי, המתחזה למשא ומתן לממשלת חירום, ובפועל הוא משא ומתן נכלולי, המנסה לחולל הפיכה שלטונית – לבין ההכרח להסתגר בבתיהם, לא לראות את הוריהם האהובים, לא לצאת לשאוף אוויר בחוף הים או בשדות. יותר ויותר גם מתברר, שבמדינות אחרות נהוגה מדיניות אחרת, מתירנית יותר, של סגר, וזה מעלה את החשש, שמא בנימין נתניהו מנצל את המגפה ואת תקנות החירום כדי לדכא את רוח העם ולרמוס אותה, בתקווה שזה יותר אותו על כסאו.
כתבתי ועודני כותב על זה מדי כמה ימים. אבל אני מרגיש שאני כותב לשווא. מעט קוראים אותי, וההשפעה של דבריי ממועטת. אני כותב בחלבי ובדמי, אבל כול עוד כתיבתי נשארת במרחבי הרשתות החברתיות אין לה די תוקף. עלי לכתוב בעיתון יומי, כמו בבחרותי, אבל הכניסה אל העיתונות כיום היא קשה, מוגבלת ואינה תואמת את מזגי. אני רוצה להשפיע מהר, לא לחכות כמה ימים עד לפרסום כול דבר שאני כותב. השאיפה הזאת להשפעה מיידית, לסיפוק מיידית, עומדת כמובן בניגוד גמור לתהליך העבודה שלי על ספריי. שם נדרש ממני איפוק רב ועבודה ממושכת על כול דבר היוצא מתחת ידיי, כפי שאני עושה כעת, עם ספרי הבא, "הנזיר היהודי."
אלוהים יודע מתי הסיוט הזה ייגמר. בינתיים יש בי כוח. אני מתפקד ועובד. אבל כמו רבים אחרים מכם, מה שמתיש, מתסכל וממרר את יומי הוא התחושה, שהחירות האישית נלקחה ממני, ועמה יכולת הקרבה לזולת, האינטימיות עם הזולת. וזה מה שמקשה עלי, למרות המקום היפה והחופשי שאני חי בו עם ילדיי.
אנשים שיש להם בן או בת זוג אולי יכולים לשרוד רגשית את התקופה הזאת ביתר קלות. יש ביניהם אינטימיות, שיתוף, חלוקה רגשית ופיסית של חייהם. הם גם סובלים איש עם רעהו ורעותו, אבל יודעים שיש להם במי להיאחז. אני לבדי, עם ילדיי, וזה לא פשוט. עם זאת, אני לגמרי מודע לכך, שזה גם מונע ממני חיכוכים ומריבות שהיו נחלת חלקי, לו הייתי מסתגר כעת עם בן זוג אחד בבית.
בסוף כולנו אנשים בודדים, 'מעשים בודדים,' כמו שכתב המשורר האהוב עלי, אורי ברנשטיין ז"ל. זו מהות האדם. חיה חברתי, אבל יחידה לנפשה. הנה השיר של אורי, אחד היפים שנכתבו בשפה העברית:
מעל עננים
זֶה זְמַן רַב שֶׁאֲנִי מְסָרֵב לָבוֹא עִם עַצְמִי בְּדִין.
אֲנִי יוֹשֵׁב. וְהוֹלֵךְ. וְעוֹמֵד. וְכֻּלָּם מַעֲשִׂים בּוֹדְדִים.
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ מֵעַל לָאָרֶץ, כְּשֶׁאֲנִי בָּאֲוִיר,
בֵּין שְׁמֵי לְהָבִים, בְּשָׁעָה נִדָּחָה, אֲנִי מַעֲבִיר
אֶת עַצְמִי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. מֵעַל עֲנָנִים
נִדְמֶה לִי, לְרֶגַע יָקָר, שֶׁלֹּא סָר חִנִּי,
שֶׁיּוּמַר הַמַּרְאֶה, שֶׁתִּשָּׁמַע נְגִינָה, שֶׁיֵּרְדוּ מַחֲנוֹת
מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים. רַק תְּנוּעוֹת נְכוֹנוֹת
אֲחָדוֹת וְיָחֵל מִבְּרֵאשִׁית וְשׁוֹנֶה. אִישׁ נִרְמָז
בְּקַלּוּת. אַךְ בָּקִי וְזָהִיר אִישׁ יוֹשֵׁב וְלֹא זָז.
וְרוֹאֶה, בְּעָצְמָה מֻכָּרָה, בְּדִיּוּק שֶׁמַּכְאִיב,
אֵיךְ גָּז נוֹף שֶׁל זִיו אַחֲרֵי נוֹף שֶׁל זִיו,
אֵיךְ אֵינֶנּוּ עַל סַף הַגַּנִּים. אֵיךְ עַרְבִית.
אֵיךְ אֵינֶנּוּ רוֹאֶה מֶרְחַקִּים. אֵיךְ אֵינֶנּוּ מַבִּיט.
מתוך: "כולם מעשים בודדים"
*
המגיפה הזאת ממחישה את זה, שכולנו מעשים בודדים. זו שעתם הגדולה של הכותבים, מפני שהם מאפשרים לאדם לראות מעבר לו. זו גם יכולה להיות שעתם הגדולה של רבנים, גורואים ושליטים טוטליטריים, או כאלה המבקשים להיות כאלה, כמו בנימין נתניהו.
אנשים קשובים יותר כעת לגורואים ולשליטים מסוג זה, מפני שהם מצטיירים בפניהם, במכוון, כדמות אב חומל ומיטיב להישען עליה, ומפני שהם מציעים להם הקשר כלשהו של משמעות, הסבר כלשהו, מניח את הדעת במידה זו או אחרת, למול שרירות התנהגותו של הטבע. של הנגיף.
אנשים ייאחזו בכול מה שיקנה להם מעט תקווה או פשר לשבר שחל בחייהם. זה בדיוק המתכון לפרימת הרקמה החברתית, לשבירת הבלמים של הדמוקרטיה ולצבירת כוח של מעטים על רבים.
אינני יודע בוודאות לאן כול זה מוביל. אבל אם בארצות הברית, ניו יורק, כבר חוסמים חנויות בדלתות פלדה, ודאי לי, כי אנשים מבינים שבזמן הקרוב, ככול שיחריף המשבר הכלכלי ברחבי תבל, נהיה עדים לתופעות של רצח ושל ביזה, ומנסים להגן על נכסיהם.
העתיד ילך ויחמיר. מהומות תפרוצנה בכול מיני מקומות בעולם, ותועתקנה ממקום למקום, מכוח הרשתות החברתיות, ממש כמו המגיפה עצמה. מה שראינו בתקופת 'האביב הערבי' יהיה כעת חריף פי כמה. מליוני בני אדם יסתערו על חוות ועל חנויות מחמת אבדן הכנסה ורעב. מליונים אחרים ינסו להגר ממדינותיהם העניות ומוכות הדלות אל מדינות הרווחה, ויביאו עמם מחלות חדשות. החברה האנושית עתידה לעבור טלטלה נוראה, שרק תחריף את הלאומנות, הגזענות והטוטליטריות.
חוזקה של החברה הישראלית יותנה ביכולת עמידתה בכל אלה. כלל לא בטוח, שאכן יעמוד לה כוחה.
בתנאים כאלה, יהיה על כול אחד מאתנו לשמור על עצמו ועל משפחתו, להסתגר, להתבצר, כדי לשרוד.
אבל בשעה שהממסד הפוליטי אינו מצליח אפילו להקים מקרבו ממשלה, חש כול אדם במדינה שהוא עזוב לנפשו, נטוש לגורלו.
וזה עלול להביא פה להרבה מאד רע.
צר לי שעלי לכתוב את הדברים האלה. אבל הם דברי אמת. לא פרטיטורות של חרדה. בזמן הקרוב נראה יותר ויותר ישובים הסוגרים את שעריהם מפני הבאים, בכול שעות היממה. וכך גם יחידים.
והלוואי ויימצא בהקדם חיסון לנגיף, או תרופה למחלה. רק בכך אולי תימנע הרעה.
