הבוקר, ככול שהפוסטים האחרונים שלי (לכו לכול הרוחות ו-מכתב לאדם צעיר) תפסו תאוצה ברשתות החברתיות, נמלאתי יראה. זה התחיל בפחד, עבר לחרדה והפך ליראה.
הפחד שלי היה, שמא בזעם שלי הפרזתי בדבריי, כתבתי באורח חד-צדדי מדי, שרפתי את המועדון, כמו שאומרים, וכי על כן הזעם הזה ישרוף גם אותי. על זה אפשר להתגבר במדיטציה. החרדה שלי הייתה, שמשפחת נתניהו, שליחיה ועושי דברה ינסו להתנכל לי. על זה אפשר להתגבר בעזרתכםן.
אבל היראה הלכה וגמלה בי, כאשר הבנתי, מתוך התגובות והשיתופים הרבים לדבריי, שדווקא משום שכתבתי מתוך לבי, ביטאתי זעמם של רבות ורבים. זה שימח ויירא אותי. כי אם דבריי מהדהדים תחושות של רבים, עלי להיזהר בדבריי, לדייק אותם, לזקקם. לזעוק על ערלות הלב של השלטון ועל שחיתותו, אך גם להיזהר מפני דברים לא ראויים. לשמור על אמיתת לבי, על כוחותיי, ולהתמיד לכתוב, אבל בהגינות, מתוך יושרה. לא תמיד זה קל. לכן, אפילו 24 שעות אחרי פרסום הפוסט הכועס שלי, נעניתי לבקשתו של אחד המגיבים, והחלפתי את המלה ‘קלגסים’ ב’שוטרים’. הוא צדק. הכינוי המרע הזה לא מגיע להם.
*
אני כותב מגיל 14, והשבוע חגגתי 60. למן השיר הראשון שפרסמתי בעיתון בית הספר התיכון ע”ש רוטברג, שלמדתי בו ברמת השרון, כתיבתי טלטלה בני אדם, לא אחת אפילו מבלי שידעתי לצפות זאת. כך היה כאשר יצאתי עם שירי המחאה שלי נגד מלחמת לבנון הראשונה, וכאשר פרסמתי שירה הומוסקסואלית חשופה, ישירה; כך היה כאשר יצאתי עם שיר מתלהם במלחמת לבנון השנייה, וכאשר כתבתי פזמון בזכות מרדכי וענונו, בשל מאבקו באטום, מיד עם היתפסו; כך היה גם כאשר כתבתי על הכאב האיום של המפונים בהתנתקות.
כול חיי כאדם וככותב אני עומד מול הטלטלות שכתיבתי מחוללת, בי ובזולת. כאשר יכולתי להבהיר את כוונתי, השתדלתי לעשות זאת. לא תמיד בהצלחה יתרה. אבל השתדלתי ועודני משתדל מדי יום לכתוב מתוך עומק לבי, בישרות לב, בלי צנזורה עצמית ועד כמה שאפשר בלי מגננה.
הדברים האלה הביאו אותי הבוקר לחשוב מה קורה לאדם שנכנס לפעילות ציבורית ו/או פוליטית, לאדם שהופך לשליח ציבור.
*
אדם המבקש להנהיג את עמו יוצא מכלל פרטיותו. הוא מעניק את זמנו ואת כוחו, את מרב כישוריו ומשאביו הנפשיים והרגשיים למען הציבור, וכדי להגיע לעמדת הנהגה הוא מוכרח להיות מונע בדחף אדיר ועמוק להצליח בדרכו להנהגה.
מנהיגות וכריזמה הן תכונות מולדות, כמו יפי פניו ורהיטות דיבורו, גוון קולו וקומתו של אדם. אבל הרצון האדיר בכוח, בנראות ובתמיכת הציבור, כרוכים בסכנה גדולה: בהתנתקות אדם מעם עצמו, מן הצורך האנושי הבסיסי שלו באהבה, והתמכרות לאהבת ההמון, שהיא ארעית, מתחלפת, ועלולה להוביל אדם להיבריס, ליוהרה.
מנהיג ישראל צריך להיות אדם מלא ענווה, לא מלא בעצמו, עניו בהליכותיו וצנוע באורחותיו, שלא יתנשא על עמו לא ברכושו ולא בכספו, לא בהליכותיו עם שועי עולם ולא באורחותיו האישיות.
מנהיג ישראל צריך לשמור על אזרחיה מפני אויביה מפנים ומחוץ, ולגונן עליהם גם מפני עצמם. זה לא קל. לאף אחד מראשי ישראל, שריה ובכיריה, לא קל. לעמוד בעין הציבור, להיות נתון למשסת הציבור ברגעי משבר, כאלה שאנו נתונים בהם, זה נורא ואיום.
ראו מה אירע לבני גנץ, האיש רחב הקומה ויפה העיניים, רמטכ”ל לשעבר, שהחליט לתת עשור נוסף מחייו למען מדינת ישראל, והפעם בשדה הפוליטי. הוא הוביל מחנה גדול של תומכים, ואני ביניהם, במשך שלוש פעמים. שלוש פעמים הבחירות לא הוכרעו. בסופן גם נתקל בהתנגדות מבית, והסיק מזה כי אם ברצונו להתמיד בשליחותו ולהושיע את ישראל, אין ברירה בידיו אלא לשבת עם הנאשם.
אינני מקבל את מסקנתו ואת המעשה שעשה. הייתה לו ברירה אחרת. להקים ממשלת מיעוט עם הרשימה המשותפת וליברמן, ולחילופין – להעביר את החוקים שימנעו מנתניהו לקבל לידיו מנדט להקמת ממשלה, ואז לעשות להקמת ממשלת אחדות בלעדיו. הוא לא עשה כן, וטעמיו עמו. אינני יודע אם מדובר בסחיטה, כפי שגורסים רבים, המתקשים לקבל את המעשה שעשה. אבל בני גנץ וגבי אשכנזי הפכו בן-לילה מאבירי התקווה – לבוגדים. איציק שמולי ועמיר פרץ, אורלי לוי אבקסיס, יועז הנדל וצבי האוזר, איבדו את עולמם.
אני חומל על כול אחד ואחת מהם. מפני שהתהפוכה הזאת, מהיותם נושאי התקווה, להיהפכותם לבוגדים מוקעים מעם, היא קשה מנשוא.
מנהיגות היא תכונה טבעית, מולדת. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. כמו בהתמודדות עם מגיפה פתאומית, לא נודעת, היא כרוכה בחתירה מתמדת בתוך אי-ודאות, אי-הכרעה ואי-ידיעה מתי זה עתיד להסתיים ובאיזה אופן. ההבדל הגדול בין מנהיג ראוי לבין מנהיג לא ראוי, חלש או מושחת, הוא שמנהיג ראוי לא מכופף את ערכיו, לא משחית את דרכו ולא משנה את אורחותיו למול המציאות. הוא מוצא דרך להתנהל בה מבלי להתפשר על ערכיו.
מנהיג הוא אדם בשר ודם. מותר לו לטעות. מותר לו לחזור בו. מותר וראוי לו להישבר, ואפילו לבכות. אבל תמיד, בכול עמדה שיגיע אליה, מכוח אמונו של הציבור שבחר בו, הוא מוכרח לשמור על דבר אחד. להיות מענטש. ישר לב, ישר דרך. להתנהל עם יראת השם מעליו. עליו לזכור תמיד שהוא רק אדם, אדם יחיד מול הבורא ומעשה הבריאה, ולכן ראוי שיעמוד מולנו ומולם ענו וצנוע. כי זה כול האדם.
שתהיה לכן ולכם שבת שלום, שבת טובה.
