ככול שנקפו השעות הבוקר, הלכה והצטללה בתודעתי ההכרה, שהיום ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואז החלו לצוף למול עיניי תמונות החברים שלי, שהיו לחללים. יניר גנדלסמן וגיל עברי.
יותר מכול הדהדה בי זעקת אמו של יניר, על קברו.
"אבל הוא מת בתול! אבל הוא מת בתול!" קרעו זעקותיה את בית העלמין הצבאי, שנטמן בו אחרי שנפל במלחמת לבנון הראשונה, הארורה במלחמות.
"אבל זה לא נכון," לחשה לי מי שהייתה חברתו, בקומונה שגרנו בה יחד, במסגרת 'של"ף' (שמיניסטים לעיירות פיתוח), במגדל העמק.
אינני יודע אם היא שוחחה עם אמו אחרי הלוויה, ואם מלא בה לבה לספר לה, ולשמחה במעט, בידיעה הזאת.
אבל יניר נפל, ושני הוריו, שעלו ארצה מדרום אמריקה והקימו כאן משפחה וגידלו שני בנים, כבר נפטרו מן העולם. ואין את מי לשאול. והצער נורא.
ועלתה בי כמובן גם תמונת פניו של גיל, גיל עברי, חברי טוב הלב ויפה התואר, שחום אנושי ורוך אין קץ נשקפו מעיניו, נער מלא אידאלים, יושרה, נדיבות ומחויבות למולדת ולבית שגדל בו, ביתם של דוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר, ורעייתו עפרה. גיל היה חבר נעוריי, דור ויורם, אחיו, היו חניכיי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון. ואני לעולם לא אשכח את היום המר, שבו נודע לי, בזמן עבודתי בעיתון "על המשמר," על התנגשות מטוסו בצלע הר, בתאונת אימונים.
ואני יושב וכותב את הדברים האלה, ובכי עולה בגרוני. מפני שהיום ערב יום הזיכרון, ומחר ערב יום העצמאות, שני הימים הכי קשים והכי מרגשים והכי לאומיים בשנה, והם עוברים עלינו בתוך בידוד וריחוק חברתי, בשל מגפת הקורונה, ובתוך פיצול לאומי, בשל מגפת הלאומנות השמרנית והדמוקטטורה. והלב כואב.
מקודם יצאתי החוצה לראות מה קורה עם ילדיי. הם יזמו קומזיץ בחצר השכנים, וכעת הם מלבים בה אש, כדי לצלות בה תפוחי אדמה בנייר כסף. בשובי הביתה נפניתי לחבורת שכנים שעמדה ליד ביתנו.
"כבר בירכתם היום על זה שאנחנו גרים כאן?" שאלתי אותם בחיוך.
"למה, קרה משהו?" שאלה השכנה.
"כול יום צריך לברך שאנחנו חיים כאן," השבתי לה.
"תראה מה זה, תלינו דגל ישראל," החוותה על חזית ביתה, "שמאלנים שכמונו."
"דווקא יפה," השבתי לה, "גם אני תכף אתלה דגל. כולנו צריכים לתלותו."
אנחנו חיים כאן, כעת, בזמן קשה. גלובלית ומקומית. הגלובליזציה ניגפה בפני מגפת הקורונה. היא תביא להתנתקות אומות זו מזו, להתחזקות הבדלנות הבינלאומית, לעליית הלאומנות ומשטרים פשיסטיים, בגרסה מעודכנת של המאה ה-21. המעקב אחר אזרחים יהיה אלקטרוני, הצמתת זכויות הפרט תיעשה אלקטרונית, קודם כול, כפי שנעשה כבר בסין. ואחרי כן יבואו הפשעים הישנים נגד האנושות.
גם כאן, בישראל, הלאומנות השמרנית כובשת תחתיה את חזון הרב-תרבותיות. התפיסה הרב-תרבותית של ישראל, כחברת מהגרים ומיעוטים, מבוססת על ערכי השיוויון, הגיוון והערבות ההדדית. התפיסה הלאומנית-שמרנית של ישראל הובעה בחקיקת חוק הלאום המנואץ, שמטה את היסודות מתחת למגילת העצמאות, ששימשה כתחליף חוקה לישראל, והכשירה את דריסת המיעוטים, הקהילות והמגזרים המודרים מחוק הלאום, ובהם הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים, הלהטב"קים, ועמם גם ההורים היחידנים, הילדים המיוחדים, אוכלוסיית חסרי הישע. וכעת הצטרפו אליהם עוד למעלה ממיליון ישראלים, עצמאיים ושכירים, ועוד ידה של הלאומנות הזאת נטויה.
הפשע הגדול ביותר של בנימין נתניהו, אנשי שלטונו ואנשי שלומו הוא, החלפת ערכי השוויון, הערבות ההדדית והנאמנות למולדת בנאמנות לשליט. זו אינה נאמנות למולדת, אלא נאמנות לשליט, הנאשם בסעיפי אישום חמורים, וכדי לחלץ את עצמו ממשפט צדק בחר לקעקע את היסודות, שהחברה הישראלית בנויה עליהם, ולפגוע במערכות האכיפה, החוק והמשפט.
בימי שלטונו אלה, את האחדות והערבות ההדדית החליפה ההבנה, שכול אדם מופקר בידי המדינה לגורלו. בעוד שבמרבית מדינות המערב, הסיוע לעצמאים, לשכירים ולחל"תניקים הופקד במישרין בחשבונות הבנק שלהם, בגובה 80% מהכנסתם, בלי שום הידרשות למילוי טפסים, כאן הגביהה הפקידות חומה ביורוקרטית כזו, שמעטים זכו לעבור אותה בשלום.
ההבנה המצמיתה, כי המדינה שלחמנו עליה, שילמנו לה מסים כול חיינו, מפקירה אותנו כעת לגורלנו, שבני המעמד השליט חיים בה ממשכורות יפות, וכאילו אין תקנות החירום מוכלות עליהם, מפני שהם מורמים מעם – מביאה לאכזבה, ליאוש ולניכור. זה הפתח הנורא ביותר לשחיתות מוסרית ואישית וגם לגילויים של פשיעה ואנרכיה. כי כאשר ראש הממשלה נטל-לכאורה שוחד והפר אמונים, נותר על כיסאו, נאבק ממנו במערכות האכיפה, החוק והמשפט ומשמיט את הקרקע מתחתיהן, תוך כדי שהוא מהנדס את תודעת חסידיו במילון מושגים מהופך, אורווליאני, בלשון סגי נהור, בשפת ההפך – היאוש והניכור הללו יהפכו למעשים נוראים.
ראינו אתמול את תגרת הסוחרים בשוק מחנה יהודה בשוטרים. לא ירחק היום, ובו נראה גם חלונות מנופצים של סניפי בנקים, ביזה של בתי עסק ושריפה של סניפים של מוסדות שלטון. הדרך היחידה למנוע זאת היא הורדת בנימין נתניהו מכיסאו, הקמת ממשלה בלעדיו, וחידוש הברית הישראלית, המבוססת על שוויון זכויות וחובות של האזרח במדינתו.
ממשלת אחדות אמתית בישראל תצטרך גם לקרוא להחליף את תרבות הצריכה בחיים בצנעה, בענווה, אולי אפילו להנהיג כאן צנע, למשך תקופת הבראה. זו ממשלה, שיהיה עליה לעודד משקי בית לפתח גני ירק ומשק קטן לצדם, אם בישובי הפריפריה ואם בגינון על גגות. זו ממשלה, שיהיה עליה להעביר בשידורים לאומיים סדרות הדרכה לחקלאות הידרופונית, לגידול משק ביתי, למעבר מבשרנות לצמחונות או טבעונות (בשל ההכרח לחסוך במזומן בכול משק בית), ובעיקר – זו ממשלה שיהיה עליה לחנך את הישראלים להחליף את שמחת הצריכה – בשמחת החיים, האמת וההודיה.
בימים האלה, הקשים לכולנו מנשוא, זו תפילתי. שתקום ממשלה בישראל, שחזון השלום, האמת, השוויון והצדק מנחה אותה. וזה גם מה שכתבתי הבוקר, במחברת דפי הבוקר שלי. "אלוהים, שמור על כול עם ישראל בבריאות, בשלווה, בקיום טוב ובביטחון שלם. אמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהים. אמן ואמן. ושלווה, ביטחון, תודה, ושלום."
אמן.
