אילן שיינפלד
האנדרטה
זֶה הִתְחִיל בְּאוֹת מִתְנוֹדֶדֶת, נוֹטָה
עַל צִדָּהּ. שִׂחַקְתִּי בָּהּ, מָשַׁכְתִּי
בְּאֶצְבְּעוֹתַי מַעְלָה מַטָּה, עַד
שֶׁהִתְנַתְּקָה מִן הָאֶבֶן. זוֹ הָיְתָה
הַלָּמֶד שֶׁל רְפָאֵל. אַחַר כָּךְ
בָּאוּ הַמַּחְשָׁבוֹת עַל הָאָלֶף.
הִיא הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת הֵיטֵב.
הוֹצֵאתִי אוֹלָר וְתָקַעְתִּי אוֹתוֹ
בֵּינָהּ לְבֵין הָאֶבֶן. הֶעֱלֵיתִי וְהוֹרַדְתִּי
עַד שֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַבִּתּוּק שֶׁל הָאוֹת
מִבְּסִיסָהּ. נִשְׁאֲרוּ רַק הָרֵישׁ וְהַפֶּה.
אֲבָל הָאוֹתִיּוֹת לֹא נִכְנְעוּ לַיָּדַיִם
הַמַּפְצִירוֹת בָּהֶן, גַּם לֹא לַסַּכִּין.
אָז נִגַּשְׁתִּי לְבֵית הַמִּרְקַחַת, קָנִיתִי
חֹמֶר מֵמִיס, וְשָׁפַכְתִּי אוֹתוֹ עֲלֵיהֶן,
לְהָמֵס אֶת הַדֶּבֶק שֶׁהֱאֶחִיזָן בַּלּוּחַ
בְּעִקְּשׁוּת, בְּיָגוֹן. הֵן נִכְנְעוּ וְנָשְׁרוּ,
מוֹתִירוֹת חָלָל בְּשׁוּרַת הַשֵּׁמוֹת.
חָלָל מַצְמִית לֵב, מְרֻקָּן, נָכוֹן.
הִמְשַׁכְתִּי לְגָרֵד, לְהָסִיר שֵׁם
אַחֲרֵי שֵׁם מִן הָאַנְדַּרְטָה.
הָאוֹתִיּוֹת נָשְׁרוּ לְרַגְלַי
צִבּוּרִים צִבּוּרִים. הַלּוּחַ
נוֹתַר חָלָק וְעֵירֹם. כְּמוֹ
בַּזְּמַן שֶׁהֻסַּע מִן הֶהָרִים,
הַזְּמַן שֶׁנּוֹלַד מִן הָאֶבֶן.
כָּךְ נִזְכֹּר אֶת הַנּוֹפְלִים.
6.4.09
מדי יום הזיכרון לחללי צה”ל עולה בי השיר הזה, שכתבתי בשנת 2009. כאשר כתבתיו עמדה לנגד עיני רוחי האנדרטה שהתכנסנו למולה מדי שנה, בערב יום הזיכרון ברמת השרון, ליד סניף הדואר הישן בשדרות וייצמן. אני זוכר בכאב איך נמלאו שורותיה שנה אחר שנה, מלחמה אחר מלחמה, ואיך כולנו, מקטן ועד גדול, התכנסנו שם, מקיפים במעגל גדול של תמיכה, של אהבה ושל שותפות, את משפחות הנופלים, שישבו בגוש המרכזי של הכיסאות המתקפלים, שהכינה בעבורם מועצת רמת השרון.
החברה הישראלית, למודת שכול ואבל, תיקנה תקנות אבלות. טקסים, אנדרטאות, עצרות בבתי הספר, אלבומי זיכרון, וכעת גם אתרי הנצחה דיגיטליים. כול התקנות והטקסים הללו נועדו להזכיר את הנופלים ולגדור את האבל במועד אחד, בתבנית קוגניטיבית וחברתית, שתאפשר לנו להכיל אותו. התבניות האלה הן המאפשרות לכול אחד ואחת מאתנו להמשיך בחיינו, חלקנו בהצלחה וחלקנו בהצלחה פחותה יותר, הכול לפי מידת קרבתנו לנופל.
אבל בו-בזמן, תבניות האבל הלאומיות משמשות גם להקהיית השאלה, האם מותם היה נחוץ, האם כול מלחמה וכל מבצע שיצאנו אליהם היו הכרחיים, ומה יש בידינו לעשות, כדי שאף משפחה ישראלית לא תחווה את הכאב האיום והבלתי פוסק הזה, בנפילתו של בן.
אלה הדברים שעמדו לנגד עיניי כאשר כתבתי את השיר הזה. ישנם אנשים, העלולים חלילה לראות בו זלזול בנופלים. ההפך הגמור הוא הנכון. כתבתיו כך, שיעביר את קוראיו תהליך, יזעזע אותם, ואז יעמיד את הזעזוע הקוגניטיבי והרגשי שלהם למול אימת השכול. כי יחד עם הנופלים, עלינו תמיד לזכור את אימת השכול, את אי ההכרחיות הבסיסית ואת חוסר ההיגיון והטירוף הכרוכים בשליחת בן למלחמה, ואת העובדה, שיש בידינו לעשות למען השכנת שלום באזורנו. או-אז, השכול יצטמצם רק להכרחי בלבד.
כאשר אתה כותב שיר כזה, שאני קורא לו שיר תהליך, אתה בונה מנגנון מתוחכם, המחכה לקורא שיפעיל אותו. כל שיר מעביר את קוראיו תהליך. מורי, פרופ’ ראובן צור, מן החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ממנו למדתי פואטיקה קוגניטיבית, כלומר את תחום המחקר העוסק בבדיקת תהליכי הקליטה של טקסט, ציטט בספרו, “משמעות וריגוש בשירה”, את וולטר פיייטר, שאמר על האמנות, שלא פרי ההתנסות, כי אם ההתנסות עצמה היא התכלית של יצירת האמנות. צור גם כתב, “נאמר על הספרות שהיא אלימות מאורגנת נגד הלשון. מכאן אתה שומע שני דברים: שהיא מפירה את כללי הלשון, וכי הפרת הכללים נעשית לפי סדירויות מסויימות, הניתנות אף הן לתיאור.”
השיר, ככל יצירת אמנות, עשוי מיסודות הרמוניים ודיסהרמוניים. היסודות ההרמוניים של השיר הם כל מה שהוא קבוע ונשנה בזמן וברצף הטקסט – משקל, חרוז, תבנית בית, אנאפורות, פזמון חוזר וכיוצא באלה – ואילו היסודות הדיסהרמוניים עשויים לבוא במישור הלשון (דימויים ומטפורות מפתיעות או מדהימות) והתוכן (תכנים קשים מבחינה כלשהי).
מידת ההרמוניות והדיסהרמוניות של שיר נגזרת ממידת הוודאות ואי-הוודאות שהוא מעורר בקוראיו. אם השיר מורכב מרצפים של יחידות פשוטות וקבועות, הניתנות לחיזוי מראש – למשל, חרוז קבוע, או סכימה משקלית נשנית – הוא מעורר בקוראיו תחושה עזה של ודאות, של ביטחון ושל הרמוניה. אם, לעומת זאת, הוא מורכב מכיל הפתעות חריפות, סטיות עזות מן הרצפים שכונן, הוא מעורר בקוראיו תחושה של אי-ודאות ושל איום.
היסוד המפתיע בשיר הוא תמיד הפרה של רצף או של קונבנציה שירית. חלק מן ההפרות האלה הן הזרות, כלומר – כינוי דברים מוכרים באופן שונה ומפתיע, מזעזע או מדהים. כל ההפרות מעוררות בקורא אי-שקט, וסופו של אי-שקט זה לרגוע, אחרי שהקורא מפנים את ההפרות, יחד עם עקרונות הסדר, מטמיע את המסרים בדעתו, ומעבד אותם מחדש לכוליות אחת.
כל שיר הוא יצירה עם מנגנון הפעלה. את המנגנונים הללו פגשתי לראשונה בשירתו של וולט ויטמן, בספרו “עלי עשב”. כל אימת שקראתי בשירים הייתה לי תחושה ברורה, כאילו ויטמן לא רק מזמין אותי למשגל, אלא מנכח אותי בו, כקורא, כך שבסוף השיר אני מגלה, שהפכתי לחלק מעולמו הפיוטי וההומוסקסואלי. המנגנון הזה ריתק אותי. הבנתי שהשיר של ויטמן מעביר אותי תהליך, המערער לי את ההפרדה בין הממשות לבין הבדיון ויוצר אצלי הזדהות רגשית ברמה כה עמוקה, שכלל אינה ניתנת לשליטתי.
הנה דוגמה מן השיר “שיר לעצמי”, במקור – ובצידו ציטוטים מתרגום שעשיתי אני עצמי.
Song of Myself
I celebrate myself, and sing myself,
And what I assume you shall assume,
For every atom belonging to me as good belongs to you.
(The Norton Anthology of American Literature, Vol’ 1, p.1875)
אֲנִי חוֹגֵג אֶת עַצְמִי וְשָׁר אֶת עַצְמִי
וּמַה שֶּׁאֲנִי אָנִיחַ גַּם אַתָּה תָּנִיחַ
כִּי כָּל אָטוֹם שַׁיָּךְ אֵלַי כְּפִי שֶׁשַּׁיָּךְ גַּם לְךָ.
השיר מתחיל ביצירת הקבלה בין הכותב לבין הקורא, עד רמת האטום, ומייד מנכח את הקורא בעולם היצירה ככפילו, כאחיו התאום, של המשורר. אחרי עוד כמה שורות בא תיאור חושני מאוד, שאפשר ממש ‘להריח’ אותו מן הטקסט.
Houses and rooms are full of perfumrs, the shelves are crowded with perfumes,
I breathe the fragrance myself and know it and like it,
The distillation would intoxicate me also, but I shell not let it.
The atmosphere is not a perfume, it has no taste of the distillation, it is odorless,
It is for my mouth foerever, I am in love with it,
I will go to the bank by the wood and become undisguised and naked,
I am mad for it to be in contact with me.
חֲדָרִים וּבָתִּים מְלֵאִים בַּבְּשָׂמִים, מַדָּפִים עֲמוּסִים בַּבְּשָׂמִים,
אֲנִי שׁוֹאֵף אֶת הַנִּיחוֹחַ בְּעַצְמִי וּמַכִּיר אֶת זֶה וְאוֹהֵב אֶת זֶה,
הַתַּמְצִית עֲלוּלָה לְהַרְעִיל גַּם אוֹתִי, אֲבָל אֲנִי לֹא אַתֶּן.
הָאֲוִיר לֹא בֹּשֶׂם, אֵין לוֹ טַעַם תַּמְצִית, אֵין נִיחוֹחַ,
זֶה לְפִי לְתָמִיד, אֲנִי מְאֹהָב בּוֹ,
אֵלֵךְ לַגָּדָה לְיַד הַיַּעַר וְאֶהֱיֶה חָשׂוּף וְעֵירֹם,
אֲנִי מֵת שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּמַגַּע אִתִּי.
ואז, אחרי עוד בית שלם של תיאור חושיי מפורט, ממחיש, מנכח לחלוטין את ויטמן ואת עולמו בתוך תודעתו של הקורא, הוא פונה במישרין אל הקורא בשאלה, המחזקת את תחושתו של הקורא, כאילו הוא נוכח בסיטואציה:
Have you reckon’d a thousand acres much? have you reckon’d the earth much?
Have you practis’d so long to learn to read?
Have you felt so proud to get at the meaning of poems?
הַאִם תֵּאַרְתָּ אֶלֶף אַקְרִים כָּךְ? הַאִם תֵּאַרְתָּ אֶרֶץ כָּךְ?
הַאִם הִתְאַמַּנְתָּ כָּל-כָּךְ כְּדֵי לִלְמֹד לִקְרֹא?
הַאִם חַשְׁתָּ גֵּאֶה כָּל-כָּךְ לְהָבִין מַשְׁמָעָם שֶׁל שִׁירִים?
אין כאן ספק. הוא מדבר אליך ואלי, אל קוראיו. ולכן, כמה בתים מאוחר יותר, אחרי שהוא מדבר על אהובו, הוא פונה אל הקורא, מזמין אותו לשכב איתו על הדשא, להשתחרר מן הכבלים החברתיים והאישיים שלו, והקורא חש שהוא מוזמן אלי משכב:
Loafe with me on the grass, loose the stop from your throat,
Not words, not music or rhyme I want, not custom or lecture, not even the best,
Only the lul I like, the hum of your valve’d voice.
I mind how once we lay such a transparent summer morning,
Hou you settled your head athwart my hips and gently turn’d over upon me,
And parted the shirt from my bossom-bone, nad plunged your tongue to my bare-strip heart,
and reach’d till you felt my beard, and reach’d till you held my feet.
Swiftly arouse and spread around me the peace and knowledge that pass all the argument of the eatrh…”
ניתן לראות כיצד בבית האמצעי הוא מעלה זכרונות מהתעלסות קייצית, שהקורא חש כאילו הם זכרונותיהם המשותפים – וכיצד בבית השלישי הוא עובר במפתיע מזמן עבר (המציין כאן את זמן הזיכרון) לזמן הווה (הנהפך בזה לזמן התרחשותו של השיר), ומצווה על הקורא לפזר עליו את שלומו ואת הידע שלו. כאן כבר ממש ברור, שהקורא הפך לחלק מן העולם של השיר, שהוא וויטמן מתעלסים.
הדרך הטובה ביותר ללמוד משורר זר היא לתרגם את שיריו. הדרך הנוספת היא ללמוד את מנגנוני השיר שלו, ולהכיל אותם בשפתך. זה מה שעשיתי פעם בשיר “עושים אהבה בלשון”, ואחרי שנים בשיר “האנדרטה.”
כל שיר הוא תהליך. כל שיר נועד כדי להעביר את קוראו תהליך. לכן חשוב להקפיד על כל שיר במהלך כתיבתו, כדי שכל חלקיו יתלכדו למנגנון שלם אחד, וחשוב גם להקפיד עליו במהלך קריאתו – שלא להחמיץ שום פרט מן המכלול השלם. שאם לא כן, ייצא התהליך בחסרונו וייצא הקורא בהפסדו.
תיכף נעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות. אז שיהיה יום עצמאות שמח.
