אור הדמדומים יורד על עליו של עץ התות, מחוץ לחלונו של חדר הכתיבה שלי. הוא כבר מצמיח פרי. בחוץ ציפורים מצייצות, שרות שירי אהבים וכמיהה. הילדים משחקים עם חבר בחצר, מתנדנדים על הנדנדה שמצאו וקשרו לעצמכם על הסבכה, מתחת למעטה הירוק של הוויסטריה, שבן-רגע לבלבה וצימחה עלים וכיסתה את כל חלקה האחורי של החצר בירקותה.
אני יושב בחדר שלי, ומבקש שימשיך לשרות עלי שקט. שהרוגע שהביא לי היום הזה לא יופר. כול הבוקר כתבתי ושכתבתי פרקים בספר הבא שלי, ופתאום, בעמוד 174 בכתב היד, סוס אחד התחיל מדבר. בתחילה התלונן על מעלה ההר, שהגיבור שלי מאמצו להעפיל אליו. אחרי כן, בשעה שהגיבור חושב לעצמו, ש”רק האל היה יכול לזמן על דרכו כזה מקום, כזה מקור כוח, להתבודד בו כפי צרכו,” פתאום השיב לו הסוס: “האל, וסקרנותך. האל, והשאיפה המתמדת שלך תמיד להרחיב את דרכך, לעולם לא להסתפק במקום שרגליך דורכות בו בבטחה. תמיד שואף הלאה והלאה, כמו כל בני מינך, נחר, ומיד מיהר לתפוס בפיו עוד איזו לעיסה, לפני שיתיר אותו ממקום עונגו, יעלה על גוו, ויצריך אותו שוב במאמץ, והפעם ברדתו במתלול הזה כלפי מטה, בזהירות, כדי שלא ישמוט את בעליו מעליו.”
בעלי חיים מדברים אתי כול חיי. בחיים ובכתיבה. שיחם לעולם אינו צפוי. הוא מגיע אלי בהפתעה. ב’מעשה בטבעת’, מצמיד מרפא כפרי עלוקות אל גופה של אישה שלקתה בחולי הנפילה. ואז קרה כדלקמן: “שעה ארוכה סבאו עלוקות-הנהר על גופה של ריינע-חיה, עד שהחווירו פניה כמתה. אז התגוללו עלוקות הנהר על כרסותיהן התפוחות מעל גופה וזימרו שיר הלל לבורא עולם ממציא מיני הדמים.”
בספרי “כשהמתים חזרו” נוהג שליח שבתאי בכרכרה ששלושה סוסים רתומים אליה, ובשעה שהם עוברים על פני המקום שהייתה בו חצרו של הרבי מבויאן, ומשוחחים ביניהם על אודותיו: “שחקו הסוסים זה אל זה ואמרו הנה המקום שעמדה בו חצרו של אותו פתי, שחשב עצמו למשיח, ובאמת לא משיח היה, כי אם יהודי פשוט. אמר סוס אחד לרעהו, ומה בכך, בכל דור ודור ישנם צדיקים שבטוחים כי הם המשיח, ועתידים להכזיב את לב ישראל. השיב לו רעהו, חס וחלילה לך מלומר כך. לא המשיחים מכזיבים את עמם. כי אם עמם, הוא המכזיב את אלוהיהם.”
ועכשיו פתאום הסוס הזה, שרוכבו מאמץ אותו ברכיבה במעלה הר, מעל מקום המפגש של הנהר ביו-ביו עם האוקינוס, מחוץ לעיר קונספסיון בצ’ילה, פוצה פיו ומתחיל לדבר. וממלא אותי בזה בשמחה.
הלוואי והשקט הזה ימשיך, אני מפלל בלבי. שהרי, מה בסך הכול אנחנו מבקשים, כול אחד בליבו? רק שקט. ובאשר לי, רק בתוך שקט ורוגע אני יכול לשכתב בעמקות כזאת את ספרי.
השכתוב הזה הכרחי לי, מפני שהוא מקלף מן הסיפור את יותרתו, חושף את צפונותיו, מבאר ומבהיר אותו. לכן, אני עושה אותו בכתב-יד, בתנועת היד הכותבת, המחוברת במישרין לדמיוני, ומעבירה ממנו אל תדפיס הספר המונח בפניי. ואז, כאשר אני מסיים את הפיתוח והשכתוב של הספר כולו, אני מתיישב להקליד את כול ההתרחשויות החדשות שנגלו לי במהלך שכתובו, ופוגש, נפעם לב, את ספרי במלואו.
מזה שלושה ימים רצופים שאני עובד על ספרי אחרים, ובו-בזמן גם על הספר שלי, ורואה עד כמה שיפרתי אותו, ועודנו משפרו. תענוג גדול לראות זאת. איך אני מצליח, שוב ושוב, ספר אחרי ספר, לשכתב את כתיבתי לעומק, מצמצם ומרחיב, מוחק ומארגן, מדייק כול ביט וכול סצנה ומהלכי עלילה. זה לא מובן מאליו. זו תורה שלמה שיש ללמוד אותה, והיא פרי עבודה רבה, קשה ויומיומית, שאני עושה מזה שנים.
אבל רק השכתוב הוא השלב שבו היצירה באמת מתגשמת, באמת מגלה את מלוא היקפה. וזה תמיד מפתיע בסוף, התוצאה אליה אני מגיע. זה מפתיע אותי, כמו גם את קוראיי וקוראותיי. וזה גם סוד כוחו של ספר. שהוא מתגלה במפתיע בפני כותבו, ואז בפני זולתו. שהוא לא מסגיר את טבעו בגרסה ראשונה, גם לא בשנייה או שלישית. שלוקח לו זמן, שזה כרוך בהבשלה, בהשלה של דברים ובפיתוחם של דברים אחרים, עד שהטקסט נגלה במלוא יופיו ועמקו. ורק אז זה כול כך שלם, ומדבר לרבים.
בין זה לבין המולתו של עולם אין דבר וחצי דבר. בשישים ואחד הימים הללו, שבהם אני כותב כתיבה יומיומית ברשתות החברתיות, בקע ממני לא אחת טון חד, מתלהם. אני זועק את זעקתי, מוצא שיש לה הד בציבור, ואז נוסע על פני ההתלהמות הזאת במשך עוד כמה ימים, עד שאני נרגע, מתכנס בתוך עצמי, מבין עד כמה כול זה מיותר לי, מזכיר לעצמי לחזור אל עצמי, אל חיי, אל השקט שלי, שרק בו אני יוצר את ספריי.
קשה לשמור על השקט הזה למול המתרחש כאן. אני חבר בכמה קבוצות פייסבוק, המעדכנות את חבריהן בדברים עזים, וגם בקבוצת ווטסאפ של פעילים פוליטיים, שיש בה חילופי דברים מרתקים מדי יום, משחר עד ליל. אני גם מקבל מחברות וחברים סרטים, כדוגמת הסרט שהעליתי אתמול בפוסט שלי, של מדענית אמריקאית, שאחרי כן מסתבר לי שהוא חלק מתיאוריות הקונספירציה, ומוצא עצמי נבוך למול פרסומו ברבים.
כוחם של פוליטיקאים הוא בזה, שמשעה שהם יוצאים לשדה הציבורי, זה מה שהם עושים. בהתמדה, מדי יום. הם בונים את כוחם וצוברים אליהם עוד כוח. ואילו אני מתמיד אך ורק בסדרי חיי כהורה ובכתיבה, בהוראה ובעריכה שלי. זה מה שמעניק לי תחושת תכלית, זה מה שנותן לי את טעם החיים. עבודה עם מלים. זה מה שאני עושה למן ילדותי, במיומנות, בהתכוונות ולעומק. וזה מה שממלא אותי באושר בל יתואר.
היועץ המשפטי לממשלה, למשל, הוא אומלל. או כך לפחות זה נראה כעת. מקודם השתמשו בו כדי להקל בחקירות, לבטלן או לצמצמן, וכעת מורחים אותו בזפת ובנוצות ומגלגלים אותו בראש חוצות. כך עושה מי שעושה לכול מי שהוא משתמש בו, לכול מי שנכנע לפיתוייו, להבטחותיו, לסחיטותיו וליצריו. זו דרך איומה לפעול בה, מפני שהיא נטולת עכבות ומוסר, דורסת תחתיה בני אדם ומשפחותיהם, והופכת את הפוליטיקה לשדה יצרים מסוכן ומלא רוע. במצב כזה, לא פלא שאנשים כמוני מהססים כול כך לדרוך בו, ושומרים ממנו מרחק.
מזה זמן שאני מנהל בתוכי משחקי קירבה וריחוק עם המחשבה הפוליטית. אני מחובר בכול מאודי למתרחש, לקבוצות פעילים, מדמיין את עצמי פעיל במעשה הפוליטי, ואז נסוג לאחור, נספן בשקט שלי, בכתיבתי, בחיי עם ילדיי בלב הטבע כאן, בגליל, יודע שהמעשה הפוליטי אינו יכול להיות תלוי בגחמותיי, ובה-במידה, שאינני רוצה למצוא את עצמי תלוי לידו, כמו בני גנץ למשל, איש טוב ביסודו וטהור לב וכפיים, שבן-לילה נהפך מתקוות ההמון למושא לבוזו.
הוא איבד המון בזמן כה קצר. את היותו התקווה של מחנה שלם, את היותו נושא הדגל שלו, את האמון שרבים כול כך, ואני בתוכם, נתנו בו, וחלילה שיאבד גם את שלום ביתו. הרשת רוחשת מיני שמועות עליו, על חייו האינטימיים ועל מערכי הלחצים האישיים והבינלאומיים שהופעלו עליו, כביכול, והביאו אותו לחבור לנאשם. הלוואי וכול זה יתבדה, יתברר כשמועות שווא. הלוואי ויתעשת, ורגע לפני השבעת הממשלה השבוע יחזור בו. הלוואי ויתגבש כאן מחדש מחנה אוהבי השלום, השוויון והצדק, החברתי והאישי.
הלוואי ואני לא אצטרך לקום מכסאי, בחדר העבודה השליו שלי, בתובל, ולצאת אל המעשה הפוליטי, פשוט כדי להציל את תקוותי, את התקווה לחיות כאן בשלום, בבטחה ובשקט, מתוך רווחה והרמוניה. הלוואי ומישהו אחר יעשה את זה בשבילי.
אם ס.יזהר היה חי, או אלתרמן, או עמוס, הייתי מתקשר אליהם ושואל אותם. יזהר היה חבר כנסת, אלתרמן ועוז ניהלו רוב חייהם מגע עמוק, אבל מסויג ונסוג, עם החיים הפוליטיים. אבל הם כבר הלכו לעולמם, ואין עם מי להתייעץ על כך, עם מי לדבר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
