השבוע הייתה לי שיחה עם מישהי, שאינני מכיר מקרוב. היא סיפרה לי על יחסיה עם סופר וחבר שהלך לעולמו, והוסיפה, שהיא כותבת הרבה שנים, וכול אימת שידידי ניסה לדרבן אותה לפרסם מפרי-עטה, הייתה מצטחקת ואומרת לו שהיא סופרת מגירה.
"אין דבר כזה, סופרת מגרה," עניתי לה מיד, "זה כמו פרטיטורה בלא שימוש."
ואז הבטחתי לה, ולעצמי, שאכתוב על כך דבר.
תהליך היצירה בכלל, ותהליך הכתיבה בפרט, הם פעולה של תקשורת. הם נסובים מסביב ל'העתקת' החומר בדמיון לשפת סימנים ומסירתו לידי הקהל. האמן/יוצר רואה בעיני רוחו דמויות בפעולתן, שומע אותן באזני רוחו מדברות ביניהן ובינן לבין עצמן, ואז 'מתרגם' או 'מעתיק' את הסרט שהוא רואה בדמיונו – לשפת סימנים מקובלת, כזו שהציבור שהוא חי בקרבו יכול להבין.
הכתיבה, מטבעה, היא תהליך תקשורתי ומכוון תקשורת. במהלך הכתיבה אנו יוצקים את רגשותינו, מחשבותינו, דמיונותינו, בשפת סימנים מקובלת, במקרה שלנו היא השפה העברית. אך כדי שהתהליך ישלם, כדי שהטקסט שכתבנו יתממש, לא די בקיומם של מוען (הכותב/ת) ומען (מסר, הטקסט). הוא צריך גם נמענ/ת.
הנמען/ת הראשונ/ה של המעשה הספרותי הוא האדם הכותב עצמו. בשעה שאנו כותבים אנו מעמידים מול עינינו מין קורא אידאלי, השלכה של נפשנו אנו. הקורא האידיאלי הוא 'מי שהכי יכול להבין אותי מלבד עצמי'. הוא סוג של קונסטרוקציה נפשית, שאנו זקוקים לה כנמענ/ת, כדי לכוון אליו/ה את הכתיבה, ולמדוד למולה את מידת הקוהרנטיות, הבהירות והשלמות של מה שכתבנו.
אבל כדי שהמעשה הספרותי, הכתיבה, ובכלל כול מעשה של יצירה ישלם – הוא חייב לפגוש נמען/ת, ביחיד או ברבים. שכן, בהיותו תוצר של דמיון ורגש, ש'תורגם' לשפת סימנים, אין לספר קיום מבלעדי סובייקט המפענח את סימניו, כלומר קוראים וקוראות, ה'מבצעים' את הטקסט כמו שאומן מבצע את הפרטיטורה, שכתב בעבורו מלחין של יצירה מוסיקלית.
כמו כול יצירה מוסיקלית, ספר, כול חומר כתוב, הוא לא רק מסר של תוכן. הוא קודם כול פרטיטורה. מתווה מוסיקלי, מצרף אותיות ומלים, משפטים ופסקאות, פרקים וחלקי סיפר, שמתחתיהם פועם הריתמוס הפנימי של יוצרם או יוצרתם.
כאשר אנו משכתבים את מה שפרץ מאתנו בגרסה הראשונה כשהוא 'מלוכלך,' סטיכי, אחד הדברים החשובים ביותר שעלינו לעשות הוא לייצב את המוסיקה של הטקסט, את הטון שלו, את הריתמוס שלו. זה נעשה ברמת התחביר, המצלול ואפילו הריתמוס הוויזואלי של טקסט על הדף (פסקאות קצרות מול פסקאות ארוכות, 'גושי' טקסט שמפוררים אותם לחלקים קטנים יותר, או חלקיקי ושברי טקסט שמאחדים אותם לפסקאות, חלקי תיאור או סיפר מול חלקי דיאלוג, וכך הלאה).
כול המאמץ הזה מושקע כדי להפוך את הטקסט למתווה צלילים הרמוני, הנושא בחובו משמעות. אבל אם הטקסט, הספר, לא פוגש תודעה של קורא/ת, אם הוא לא נקלט בתודעתו של סובייקט, הריהו לא קיים. הריהו כפרטיטורה, כמתווה של תווים על חמשה, שאיש או אישה לא ניסו לבצעו, לנגנו, מעולם.
לכן, אין דבר כזה סופר/ת מגירה. סופר/ת מגרה הוא מושג שגוי. אמנם, בין הכתיבה הראשונית, תוצאה של השראה, לבין תהליך השכתוב הממושך של טקסט, עד להשלמתו, מוכרח שיהיה זמן צינון של הטקסט. בטרם תוכלו לגשת לטקסט שכתבתם כדי לשכתב ולפתח אותו, הוא מוכרח 'לנוח' קצת במגירה, כי אסור וגם לא יעיל לגשת לעריכתו של טקסט רגע אחרי שכתבנו אותו, כשאנו עודנו חדורים בהתפעמות או בהשראה שחוללה אותו בקרבנו זה עתה. ברגע היצירה, אין לנו יכולת אמתית להתבונן בטקסט מתוך ריחוק. אנחנו עוד לגמרי לפותים בו. אנו זקוקים לזמן הצינון שלו במגירה, כדי שנוכל לגשת אליו, לערכו ולהביאו לידי גמר.
אבל מי שמעיד על עצמו, או על עצמה, שהוא סופר מגירה, אומר למעשה משהו אחר לחלוטין – שהוא נמצא במהלך ממושך של סיכול עצמי. כי טקסט ששוכב שנים במגירה, ואינו פוגש סובייקט המבצע אותו ומפענח אותו, כול אחד ואחת לפי עולמה, הבנתה ויכולותיה – זה טקסט שאינו קיים, אינו מתממש. לכול היותר הוא מרפרף בין קיום לבין אי-קיום.
כול טקסט צריך מגירה. אבל לזמן מוגבל. טקסטים שנותרים במגירה הופכים למציבות נייר של יצירתיות שלא באה להשלמתה, להגשמתה ולסיפוקה. אינני מאחל לאף אחד או אחת מכם את המצב הזה. ולכן, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות, בשעה שמצטברים אצלנו טקסטים, שכבר התקררו זמן רב במגירה – זה להוציא אותם החוצה, לתת להם לנשום אוויר, להקליד אותם אל המחשב, אם יש צורך בכך, לטפל בהם, להזינם באור ובמים ובאהבה – ואז לשחרר אותם אל העולם.
*
הבוקר הייתה לי עוד שיחה, ממישהי שהתקשרה להתעניין בשירותי העריכה שלי. השאלה הראשונה שלה הייתה, האם אני עושה רק עריכה ספרותית או גם עריכה לשונית. הסברתי לה, שמדובר בשני מקצועות שונים, בשתי מיומנויות שונות לגמרי זו מזו. ואז סיפרה לי, שהיא כותבת ספר, שיש בו עירוב של שירים ושל סיפורים.
"זה לא כול כך מקובל, העירוב הזה," אמרתי לה. "הוא יכול להחזיק רק אם יש קשר ממשי בין השירים לבין הסיפורים."
"אה, כן, ברור," היא ענתה לי, "השירים כולם עלי והסיפורים הם סיפורי חיים שלי."
"כנראה לא הבנת אותי," אמרתי לה, "אני מדבר על קשר אימננטי בין השירים לסיפורים, על מצב שבו הם מחייבים אלה את אלה בהימצאותם יחד בספר אחד."
"אז איך זה הולך?" שאלה.
"אני לא מבין את שאלתך," השבתי לה.
"איך זה הולך, עריכה?"
"אמרת לי שאת עדיין כותבת את הספר," עניתי לה. "כשתסיימי אותו שלחי לי אותו, אביט בו ואז אראה מה אמליץ לך לגביו."
"טוב, תודה," היא אמרה – וסגרה את השיחה.
נותרתי תמה. האמת היא שלא הבנתי את מטרת השיחה. האם היא מחפשת עורכ/ת שיוכלו להציע לה עריכה ספרותית ולשונית גם יחד? האם היא מחפשת מישהו שיכשיר לה את צירופם של שירים וסיפורים באותו ספר, אף על פי שזה לא נהוג בעולם המו"לות והספרות? האם היא סתם זקוקה לתשומת לב מסופר אחר, בשעה שהיא מתחבטת ומתלבטת עם כתיבתה?
אינני יודע.
ודאי לי דבר אחד. אנחנו כותבים כדי שיקראו אותנו. כדי שיקשיבו לנו. זה טבעה של הכתיבה. ולעתים אנו זקוקים, כול אחד ואחת מאתנו, לעורך או עורכת, ספרותית ואחרי כן לשונית, שייטיבו עם מה שכתבנו, ינהירו אותו, יעזרו לנו להפוך אותו לקריא ולהרמוני יותר.
הכתיבה, והעריכה של עצמי ושל אחרים, בשירה ובסיפורת, היא הדבר שהכי מענג אותי בעולם. בזה אני מבלה את רוב יומי. יושב ליד שולחן הכתיבה, ומכוון את המיתרים ואת גובה הצליל ואת מנעד הצלילים, בטקסטים שלי ושל אחרים.
בקרוב, גם אתחיל ללמד אחרים ואחרות איך לעשות כן, בסדנה מיוחדת לשכתוב.
שיהיה לכם/ן יום נעים, ושנעבור את גל החום הזה בשלום.
