בשבועיים שחלפו מאז נפתחו מחדש מוסדות החינוך (לפני שחלקם שבו ונסגרו בשל גילוי חולים בתוכם), זומנתי לשיחות הן בבית הספר והן בצהרון, שעיקרן היה: הילדים שלך לא מתפקדים כמו לפני הקורונה. כעת, אחרי הקורונה, קשה להם יותר להשתלב בפעילויות, או לנהל את עצמם במרחב הלמידה החופשית.
כאשר שוחחתי עם הילדים, גיליתי שהקושי שלהם נובע מן ההיערכות החדשה במוסדות הלימוד שלהם, בהתאם לתקנות החירום. בבית הספר, למשל, לפני משבר הקורונה התנהלו שיעורים פרונטליים בשפה ובחשבון, בכיתה אחת, ואחרי כן פנו ללמידה חופשית, כאשר המורה נמצא אתם להדריכם. ואילו כעת, עם פתיחתו מחדש של בית הספר, הכיתה שלהם פוצלה לקבוצות קטנות של עשרה תלמידים. כאשר המורה מלמד קבוצה אחת, התלמידים בשתי הקבוצות האחרות צריכים לנהל את עצמם בלמידה חופשית. כלומר, לא לבוא אל המורה בשאלות ובתהיות, מפני שזה מפריע לו ללמד את חבריהם.
וזה כמובן בלתי אפשרי לילדים בני שמונה, להתנהל לגמרי בלי תיווך של מבוגר.
עוד שינוי: גם לפני הקורונה אסור היה להם לרוץ בתוך חללי בית הספר, מחשש לפגיעות פיסיות. אך כעת חם, המרחבים שלהם בחוץ הוגבלו, כדי לשמור על בריאותם, וכך יוצא, שהם חשופים הרבה יותר לבעיטות ופגיעות מכדור. זה גורם לחלקם להימנע מפעילות גופנית בחוץ, ואז אין להם איפה להוציא אנרגיה, מעלה אצלם את רמת התסכול, וזה בא לידי ביטוי באופנים מוצלחים פחות.
כאשר הקשבתי להם, וממש סיכמתי את כול מה שאמרו לי, כדי לחשוב עליו, הבנתי משהו גדול בהרבה. שמערכת החינוך פועלת מתוך כורח, בתחושה עמוקה של אי ודאות, בניסיון להסתגל, מבחינת משאבים, חלוקת חללים, מרחבי פעילות וכוח אדם, למציאות החדשה של מגיפה, שעברו רק שבועיים מאז הוטלו עליה האתגרים הללו, ושהיא לגמרי לא עיבדה אותם. ואז, מה שקורה הוא, שההורים והילדים נקראים לשיחות, בשעה שהמערכת אינה יודעת בעצמה איך להכיל את המצב החדש.
מערכת החינוך בתובל, שדווקא מודעת לדברים הללו, יזמה אמש שיחת זום עם גב' נטע חכים, מדריכה ויועצת חינוכית, המנהלת במשותף את מרכז חווית הילדות של הגן הקיבוצי. בדבריה פרשה ופירשה נטע את מה שמתחולל אצל כולנו במצב משברי – אי ודאות, חרדה, משבר אמון, מצב טראומטי שהעביר אותנו מתחושת שפע לסגר ולבידוד, המנוגד לצורכי המין האנושי.
האתגר שהעמידה בפנינו מגפת הקורונה, אמרה נטע חכים, הוא איך לא נתקעים בחוויית הפחד, בפוסט טראומה. וכמו כן, איך אנו, ההורים, מתמודדים עם מצב של הורות טוטאלית, בלי העזרה של סבים וסבתות, שמבודדים בבתיהם, ותוך כדי פיצול קשב בלתי אפשרי בין הצורך לטפל בילדים, לבין הדאגה לפרנסה, להורינו וגם להתמודד עם החרדות שלנו עצמנו.
נטע הסבירה לנו, כי ילדים במצב של סטרס חוזרים להתנהגויות רגרסיביות, "מזיזים עצמם אחורנית כדי להרגיש חוויה של ביטחון." היא תיארה מצבי רגרסיה שונים כאלה, לפי שכבות גיל, והסבירה שככול שאנו, ההורים, נקבל זאת לא כמקום של חולשה אצל הילד, אלא כמקום של כוח, שבו הוא מרגיש יותר ביטחון, ונראה לו התעניינות והכלה, הוא יחזור לתפקד כמו לפני כן.
היא תיארה את תחושותיו של ילד במצב משברי. החרדה לעצמו, להוריו, לסביו וסבתותיו, שבאה לידי ביטוי בקשיי פרידה מהורים, בהעצמת קונפליקטים, בקושי בוויסות הרגשי והחושי, לעתים גם ברגרסיה חברתית.
המלצותיה היו קודם כול ויסות רגשי של ההורים, כתנאי למתן ביטחון לילד. לווסת את עוצמת הביטוי של רגשותינו בפניהם ו/או כלפיהם. כמו כן, לזהות את הצרכים של הילדים, ולתת להם תחושה כול הזמן שמישהו נמצא אתם, בשבילם, בטוח ומכיל אותם. מחזיק, אבל עם גבולות, ותוך כדי פניות (מלשון פנוי) רגשית טובה דיה. היא גם המליצה על הכנת מערכת שבועית משפחתית ושיבה לסדר יום, משום שהוא מעניק לילד תחושת יציבות וביטחון, ו-על הרבה מגע, מנחם ומרגיע, משחק ומשחקיות, כדרך לפורקן לחצים, להנאה הדדית הורה-ילד ולוויסות חוויות יתר.
המפגש אתה היה מאיר עיניים. הוא הסביר לי את התקפי המרדנות המתחדשים של בניי, את הקושי שלהם לשוב אל המרכזון או אל בית הספר, וגם הנחה אותי איך לטפל בהם. חלק מן הדברים, כמו הרבה פעילות בנייה ויצירה, עשיתי ממילא במהלך משבר הקורונה, כמו בניית תבות קינון, בניית שולחן מעץ, ורכישת מקדחות-מברגות וערכות מקדחים לשניהם. אבל הדברים של נטע חכים בהחלט עזרו לי להתמקד. ובעיקר, גם נתנו לי תחושה טובה, שאני בסדר. שאני עושה כול מה שאני יכול כדי להיטיב עם ילדיי, ולומד בכול יום מן המשגים שלי איך להשתפר.
אני מרגיש שזו גם הגישה שמערכת החינוך צריכה לאמץ. הכלה עצמית. שכול מנהל ומנהלת, כול מורה ומורה, לא ירוצו ישר להפיל את הקושי של הילדים להסתגל מחדש למסגרת עלינו, ההורים. לנו יש מערכת לחצים רחבה משלנו. חלק ניכר מאתנו עוד לא מתפרנסים, או מתפרנסים בקושי, או נטלו על עצמם עבודה כפולה במחיר נמוך כדי לשרוד. חלק מאתנו סובלים מזוגיות בעייתית או מבדידות א-זוגית, כול אחד ונסיבות חייו, כול אחד ואחת והמקום שהמשבר האנושי הזה פוגש אותו בו.
אין לי מלה אחת של גנאי או של טענה כלפי הצוותים החינוכיים או המערכת. חס וחלילה. אני רק אומר דבר אחד. הכילו אותנו, הכילו את הילדים שלנו והכילו את עצמכםן בתהליך השינוי הזה, שכולנו חווים. הקורונה לא נגמרה. זה לא שהיה מצב 'לפני הקורונה' ועכשיו אנחנו ב'אחרי הקורונה.' אנחנו עודנו בעיצומו של משבר חסר תקדים, הילדים שלנו יודעים את זה קוגניטיבית וקולטים את זה רגשית מאתנו, המבוגרים. ולכן, אל תטרטרו אותנו ביותר מדי שיחות על הילדים, או בהמלצות טיפוליות שונות. הילדים הם בני אדם קטנים, ממש כמונו הם חווים את התקופה הזאת כמשבר, שריסק את סדר יומם ואת אורחותיהם, ואנחנו, ההורים והמחנכים והמחנכות שלהם צריכים להכיל אותם, להוביל אותם בעדינות, לנהל אותם בדרכם החוצה מתחושת אי הוודאות והחרדה האופפות אותם, ולהראות להם את התקווה בקצה המנהרה. ומוטב, שגם אנו עצמנו נאמין בה. שאחרי כול חושך ישנו אור, ושאחרי כול משבר האנושות צמחה והתפתחה. כך היה במגפת האבעבועות השחורות, שהולידה מתוכה את הרנסנס, כך היה בשפעת הספרדית, שעשתה שמות באירופה אך גם הולידה מתוכה תנועות חברתיות ולאומיות חדשות, וכך יהיה גם עם מגפת הקורונה, שכרגע נדמה כי היא מעצימה מגמות של בדלנות לאומנית ושל התמוטטות דמוקרטיות – אבל בסוף תוליד מתוכה חירות חדשה, כפי שנראה כעת ברחובותיה המדממים של ארצות הברית.
אנחנו חיים בתקופה קשה, משונה, מטורפת. סדרי עולם משתנים, מתהפכים, משטרים מזדעזעים, ערכים מתנפצים, משפחות מתרסקות בשל אלימות או שבר כלכלי. בתוך הימים הסוערים והמטורפים האלה, שעוד יחריפו, חובה עלינו לעטוף את הילדים שלנו ברוך, בקשב, במגע מנחם של יד אוהבת, באהבה.
אשמח אם תשתפו פוסט זה בעיקר בקבוצות הורים ומחנכים. תודה רבה.
