אנחנו חיים בימים של הנדסת תודעה בשיאה. כול שטיק מוחלף בטריק וכול פין מומר לספין, וכול סחריר מזכיר את כיכר תחריר, והכול כלי שרת בידי ראש הממשלה הנבצר, הנאשם בנימין נתניהו, כדי להרוויח עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, של מרחק ממשפטו ומגזר דינו.
את מקום ההפחדה מאיראן ומכוונתה, הקיימת לכול הדעות, להחריב את ישראל, תפס טקס ההפחדה היומי מפני הקורונה. בערוב אחד מנאומי ההפחדה היומיים הטיל הנאשם את הפצצה הבאה – השתלה או הצמדה של שבבים לאזרחי ישראל וקודם כול לילדיה, כדי לשמור על הריחוק החברתי, ולמעשה כדי לבודד אותנו כפרטים. כאשר זו דעכה צצו ועלו הרעיונות הבאים – האפשרות ששוטר ייכנס לבתינו ללא צו בימ"ש, כדי לוודא שאנו שומרים על 'הכללים', מניעת מפגש של אסיר עם עורך דין ועוד. וכשאלה נטחנו עד דק ברשתות החברתיות, ועמם גם שני האאודי של גנץ – צץ ועלה עניין הסיפוח של השטחים, כאילו דחוף כול כך, דווקא עכשיו, בתוך משבר בריאותי גלובלי ומשבר כלכלי שלא היה כאן, להטיל את האזור כולו למרחץ דמים.
מרוב טריקים ושטיקים, סחרירים ותחרירים, כבר אי אפשר לדעת למה להגיב קודם. נתניהו אלוף בזה. הוא יוצר אווירת אימים, כול פעם מסיבה אחרת, פעם בשל אויב חיצוני ופעם בשל אויב פנימי, מטיל למערכה כול מיני רעיונות עוועים וחזיונות מטורפים, בודק מה תופס ומה לא, ובעיקר מתיש את השמאל, את מתנגדיו, אותנו, שתשומת הלב שלנו מופנית בכול רגע לאלף ואחד דברים אחרים, מלבד דבר אחד פשוט – ראש ממשלת ישראל הוא נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. ראש ממשלת ישראל הוא סרבן מיסים נהנתן, החיי מכספיהם ומתשורותיהם של מיליארדרים, ומקיים חצר קיסרות חזירית במעונו המתפורר. ראש ממשלת ישראל הוא עבריין לכאורה, החי ברמת חיים של האלפיון העליון, מנותק מקשיי היומיום, השוחקים עד מוות ועד התאבדות את נתיניו, אזרחי ישראל. והוא עושה כושר בביגוד מלא, ואשתו מכינה עוגות ביסקוויטים מן השטן, וכול זה כדי להיראות כאחד וכאחת העם, שלא נדע.
עכשיו הגיע תורה של הפגנת השמאל נגד הסיפוח. כול שופרי ראש הממשלה יוצאים נגד ההפגנה, משום שהוגדרה מראש כהפגנה יהודית-ערבית, אורגנה בידי קואליציה של שלושים ארגוני שלום, והיו בה ערבים פלסטינים ישראלים רבים, שגם הניפו את דגלי פלסטין ושרו את המנון הפלסטינים, 'בילדי בילדי.' נו נו, איזה אסון. אפשר לחשוב שנתניהו עצמו לא נפגש עם ערפאת תחת אותו דגל ממש, בלשכתו כראש ממשלה.
הבעיה היא, שישנם לא מעט אנשי שמאל ומרכז, שיצאו הבוקר נגד ההפגנה, בשל דגלי פלסטין שהונפו בה. כך, אפוא, שיחקו לידי הצורר. הרי בנימין נתניהו עושה כול שביכולתו כדי לסכסך בין יהודים לערבים בישראל, וכעת גם כדי לערער את היציבות באזור. מבחינתו, אם הכרזות הסיפוח או קידומו יביאו לביטול הסכם השלום עם ירדן, למהומות דמים בשטחים ולפיגועים רצחניים בישראל – כול זה ישרת אותו, ראש ממשלה 'חזק,' כדי להישאר בשלטונו.
לכן, אולי הגיע העת פעם אחת ולתמיד, להבהיר – לישראל יש המנון ודגל, גם לפלסטין. ואם אנחנו רוצים לעשות שלום עם הפלסטינים, זה רק תוך כיבוד הדגל וההמנון שלהם. דווקא נתניהו, שדורש מן הפלסטינים כתנאי ראשון להידברות להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, אמור להבין זאת, ולהכיר בדגל ובהמנון הפלסטינים כסמליו הלגיטימיים של האויב, עמו הוא רוצה או אמור לכרות ברית שלום.
אלא שנתניהו אינו רוצה בשלום. אלא בהמשך הסטטוס קוו של הכיבוש, או במלחמה. כי הכיבוש והמלחמה, השיסוי והפילוג, הביזוי וההסתה, הם כלי ההפחדה שלו והם כלי שלטונו.
מרוב התעסקות בדגל פלסטין ובהמנונה הסתקרנתי דיי הבוקר, כדי לבדוק בעצמי, פעם אחת ולתמיד, מהן מילותיו של ההמנון הפלסטיני, מה מקורן, ומה הן אומרות. ובכן, לפי ויקיפדיה, ההמנון "ארצי, ארצי, ארצי", או "בילאדי, בילאדי, בילאדי," הוא בכלל ההמנון הלאומי של מצריים. הוא נכתב על ידי מוחמד יונס אל-קאדי והולחן על ידי סייד דרוויש. "השיר זוכה לפופולריות בקרב ערביי ארץ ישראל. במהלך אירועי ספטמבר השחור (1970), נוגן השיר עשרות פעמים ביום בתחנות הרדיו של אש"ף. הוא נוגן במעמד הכרזת מדינת פלסטין ב-1988 באלג'יריה," ו"כל-כך מזוהה עם אש"ף, עד שנהוג לחשוב שמדובר בהמנון הפלסטיני או בהמנון אש"ף." והנה מילות השיר, מוויקיפדיה:
מילות ההמנון
| ערבית | תעתיק עברי | תרגום לעברית |
|---|---|---|
|
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي |
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי |
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי |
כאשר קראתי אותו, נזכרתי מיד בשירו של שאול טשרניחובסקי, "הוי, ארצי, מולדתי," שזכה ללחן משל דוד זהבי ואחרי כן משל נעמי שמר, ולעשרות ביצועים, המוכר והזכור מביניהם הוא הביצוע של שולי נתן:
הוֹי, אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי!
הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ.
עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי.
זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ.
מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,
כִּפּוֹת-טִיט עַל בָּיִת.
מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה,
זַיִת אֵצֶל זָיִת.
אֶרֶץ! אֶרֶץ-מוֹרָשָׁה!
דֶּקֶל רַב-כַּפָּיִם.
גֶּדֶר-קַו-צַבָּר רָשָׁע.
נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם.
רֵיחַ פַּרְדְּסֵי-אָבִיב.
שִׁיר-צִלְצַל גַּמֶּלֶת.
חֵל-חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב.
צֵל שִׁקְמָה נוֹפֶלֶת.
אֶרֶץ-נַחֲלַת מִדְבַּר-סִין!
קֶסֶם כּוֹכְבֵי לֶכֶת.
הֶבֶל-זַעַם הַחַמְסִין,
מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת.
כֶּרֶם-גֶפֶן נִים-לֹא-נִים.
תֵּל-חָרְבָּה נֶחֱרֶשֶׁת.
תְּכוֹל-לֵילוֹת וִילֵל-תַּנִּים.
מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת.
הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת-לֵב!
הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת.
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב.
בַּשָּׁמַיִם עָיִט.
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל.
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת.
בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל,
וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת.
תל-אביב 1933
העיון וההשוואה בין שני השירים מביא, אם תרצו, את התנגשות הנרטיבים הלאומיים, הישראלי והפלסטיני, בשיאה. בהמנון המצרי, שהפך להמנון הפלסטיני, מוזכרים האויבים והיריבים, והאל, שבזכותו ישוב האדם אל אדמתו האהובה ויתאחד עמה כהתאחד גבר עם אהובתו. טשרניחובסקי, לעומת זאת, לא רואה בכלל ערבים בארצו. הוא רואה אותה כ"הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ," מזהה בה "מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,/ כִּפּוֹת-טִיט עַל בָּיִת," אך אינו מזהה בכיפות הבית הללו מסגדים, אלא קורא לה "מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה," גם אם הוא רואה בה "זַיִת אֵצֶל זָיִת." וזיתים, כידוע, אינם שתולים זה לצד זה סתם. בידי אדם נשתלו. אלא שארץ ישראל, זו שהמשורר כול כך כמה אליה, כ"אֶרֶץ-מוֹרָשָׁה", עושה לה אידיאליזציה מופלאה, סוחטת וסוחפת לב, הייתה מיושבת בערבים, שפלשו אליה אחרי שגלינו בכוח, פעמיים, מעל אדמתנו.
