בזמן האחרון שמעתי על יותר מדי סיפורי מתאבדים. כולם צעירים, מלאי חיים ויפי תואר. לכול אחד מהם הייתה סיבה משלו לשים קץ לחייו. תהא הסיבה אשר תהא, תמיד מקורה בכאב. כאב איום ונורא, כאב רגשי ונפשי ופיסי גם יחד, שאי אפשר לשאתו עוד.
עם כאב קשה מאד להתמודד. גם קשה עד בלתי אפשרי לומר לאדם, אל תתאבד, אף על פי שכואב לך לבלי נשוא. אי אפשר להבין באמת אף אדם, החווה חוויה עמוקה, קשה ומתמשכת, של כאב נפש ולב וגוף, משום שאי אפשר לבוא במקומו. לכן, גם אין לשפוט אף אדם, שבחר בבחירה הזאת, בסופו של דבר. איש איש ומכאוביו, איש איש ונחמתו.
אבל אחרי שלושה מקרי התאבדות של אנשים צעירים, במעגלים שאני שייך אליהם, אינני יכול להישאר אדיש אליהם. ולכן, אני כותב אליכם ואליכן, חברים וחברות יקרים שלי, כאלה שאני מכיר וכאלה שאינני מכיר כלל. אל תתאבדו.
"הַחַיִּים כָּאן קָשִׁים, וְהֶעָתִיד נִסְתָּר מֵעַיִן," כתבתי בשיר אחרי רצח רבין. "אֵין לִי מוֹלֶדֶת וְאֵין בִּי אַהֲבָה./ אֲנִי אָדָם הַמְיַתֵּר עַצְמוֹ מִכָּל/ צוּרָה שֶׁל הִשְׁתַּיְּכוּת.// הַהִשְׁתַּיְּכוּת הִיא מָוֶת. הַבְּדִידוּת/ הִיא מָוֶת. הַחַיִּים נִמְתָּחִים/ כְּמוֹ חַבְלֵי כְּבִיסָה/ וּרְגָשׁוֹת וְאֵרוּעִים תְּלוּיִים בָּהֶם."
אבל החיים צופנים בתוכם גם הרבה מאד יופי. הם מפתיעים בדרכם. "הַחַיִּים, אָמַר" המורה בשירי, "המורה משלח את תלמידו, "הִנָּם כְּאֶצְבָּעוֹת/ מְאֻגְרָפוֹת בְּכַף נֶפֶשׁ, וּמַגָּעָן/ נוֹהֶה אֶל פְּנֵי הָעֲצָמִים." החיים הם אוסף של פוטנציאלים, הממתין לנו לממשו. ורק בשעה שנעז, נחיה את החיים ונממש מה-מבין אינספור האפשרויות שהם מזמנים בפנינו, נדע יופי ונדע מכאוב, אבל נגלה את מלוא עומקם ועוצמתם.
אני יודע. חוויתי עליות ומורדות קשים בחיי. בן זוגי הראשון מת, בית הקפה שלי נחרב עם חוב של מליון וחצי שקל, שהדיר שינה מעיניי עד כי נזדקקתי לכדורי הרגעה, וקלע אותי לארבע שנים של חובות להוצאה לפועל וצו איסור יציאה מן הארץ, אמי מתה בתוך המשבר הזה, בן זוגי ואני נפרדנו אחרי עשור, איבדתי את כול מה שהיה לי, ואפילו עברתי צנתור לב תוך כדי זה.
אבל אז קמתי, והבנתי שעלי להמציא את עצמי מחדש. למדתי מחזאות ותסריטאות, כתבתי את "מעשה בטבעת," ממש באותן שנות משבר, והוא הפך לרב-מכר שפתח את הקריירה שלי כסופר, ואז התחלתי מלמד כתיבה, ואני עושה זאת מזה עשרים שנה בהנאה, בתשוקה ובהצלחה גדולה. ובתוך כך גם נולדו ילדיי, ועברנו מתל אביב לגליל, והחיים ממשיכים לגלות בפניי גם כעת את יופיים ואת קשייהם, אבל גם בתוך רגעים קשים, גם בתוך כאב, אני זוכר ויודע, שהחיים מתנהלים כמו גלגל. פעם למטה, פעם למעלה.
ושהכאב, גם אם הוא כאב איום, מתמשך ופולח לב, כאב של פגיעה נפשית, רגשית או פיסית, כאב שמקורו בהתעללות, באונס, ברצח, בדברים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת, הוא לא דבר שנמחה, שנעלם, שמתפוגג. הוא דבר שלומדים לחיות אתו. וכשלומדים לחיות אתו, מסתגלים אט אט לשים אותו במקום הנכון לו, ולכם, ולכן, כדי שיתאפשר לנו לחיות גם את יפי החיים ועוצמתם.
"אַתָּה מַרְגִּישׁ קָרוֹב אֵלַי. מַה מַּר," כתבתי פעם לבחור שהיה אתי, אחרי מותו של בן זוגי הראשון, "אֵינְךָ יוֹדֵעַ עוֹד דָּבָר./ אֲנִי אוֹמֵר זֹאת בְּעֶלְיוֹנוּתָם שֶׁל מִי שֶׁהַחַיִּים/ אָחֲזוּ בָּם בְּגַפֵּי חַיָּה,/
הֵנִיקוּ אוֹתָם חָלָב שֶׁל אֵבֶל,/ הֵזִינוּ אוֹתָם בִּדְבַשׁ הָאֲבֵלוּת הָאָפֵל,/ שֶׁאַחֲרָיו שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ אוֹתוֹ דָּבָר./ הַדָּבָר הֲכִי נִתְעָב בְּמַגָּעוֹ שֶׁל מָוֶת הוּא הָאֱמוּנָה/ שֶׁמַּגָּעוֹ חִסֵּן אוֹתְךָ מוּל הַחַיִּים."
כאב האבדן, הייסורים, הבושה או ההשפלה אינו נעלם. הוא גם אינו מחסן אותנו מפני החיים. אבל אם אנחנו לא שמים קץ לחיינו, אם אנחנו מתעקשים לשרוד בתוך הכאב הזה, אנחנו גם לומדים איך לחיות אתו. ואז גם עשויים לגלות, כי הכאב יכול גם להוליד יופי, כי החורבן יכול להצמיח מתוכו משהו חדש. וכי החיים כולם, בקרב כל אחד ואחת מאתנו וגם בטבע, נעים תמיד בין התחדשות לקמילה, בין כאב לבין עונג, בין אימה לבין שמחה.
כולנו, בני האדם, נושאים אתנו פצע. הפצע הראשוני שאנו נולדים אתו הוא פצע ההתפרדות של נשמתנו ממקורה האלוהי, והמעבר שלנו דרך תעלת הלידה. הפצע הזה, של ההיפרדות ממקורנו האלוהי ומגוף אמנו, טמון בנפש כול אחד ואחת מאתנו כפצע של פרידה ושל דחייה ונטישה. אנחנו יוצאים אל אוויר העולם תמים, ברים וזכים, ופצועים מטפיסית. ואז נקלעים לחברת האדם, שבה מעבירים אותנו תהליך היחברות, הכרוך בחיזוקים ובסנקציות, בהיתרים ובאיסורים.
בתהליך זה אנו מייצרים את ה'אגו' שלנו, את הקול המנחה המוכר לנו כקולנו הפנימי. אבל תהליך עיצובו נקנה בייסורים, בהדחקת מקהלה שלמה של קולות פנימיים בתוכנו. וגם זה מביא עמו בתורו, מחסור ואבדן וכאב, ולעתים גם התפרצויות בלתי מבוקרות של אלימות וכאב.
ולעתים ההדחקות הללו גם באות בצורת השלכה על זולתנו. וזה מייצר אלימות. ואנו הופכים לקורבנות ולמקרבנים. לנושאי כאב ולמחוללי כאב.
וזה נורא. וזה האדם. ועל הכאבים האלה, שאנו נושאים עמנו למן לדתנו, והם מצטברים ומתגברים במהלך גדילתנו והיותנו לבני אדם בוגרים, קשה מאד להתגבר. וכאשר הכאבים הללו מתעוררים, או מתחזקים ומתעצמים, מכוחה של המציאות החיצונית, כמו משבר הקורונה, הריחוק החברתי שכפה עלינו, השבר הכלכלי הנורא שהביא בעקבותיו – אפשר בהחלט שאתם ואתן מרגישים ומרגישות שהכול חרב כבר, שהכול התמוטט, שאין בשביל מה לחיות עוד, שאין בשביל מי או בשביל מה לסבול עוד. שאי אפשר להתגבר על כול זה.
אבל אפשר.
כדי לעמוד בכאב, כול אחד ואחת מאתנו בכאבו/ה, עלינו קודם כול להכיר בו. לא לברוח ממנו. לעמוד מולו. ואז גם לבקש עזרה. יש הרבה מאד גופים שיכולים לסייע לבני אדם המתמודדים עם כאב שאין לו מרפא. קווי עזרה ראשונה נפשית כמו ער"ן, או כמו הקו יש עם מי לדבר של קהילת הלהט"ב, ישנם יועצים ויועצות מטעם השירות הפסיכולוגי בבתי הספר, ישנם מרכזי טיפול, דרך קופות החולים ובתי החולים, עמותות וארגונים למיניהם, כמו המרכז לעזרה באגודת הלהט"ב, ועוד רבים כאלה. וישנם כמובן גם מטפלים ומטפלות פרטיים.
העיקר הוא לא להתבייש להודות בכאב, בחוויה האוקיאנית של הכאב, בטבעו כמשהו שטובעים בו, שקשה להיחלץ ממנו – ואז לא להתבייש לבקש עזרה.
כולנו בני אדם. כולנו פצועים. מלדתנו. ואחרי כן החיים מכבידים עלינו עוד מכאובים. זו לא בושה לבקש עזרה. ואם את או אתה פונים למישהו או מישהי, ואתם מרגישים שהם לא מתאימים לכם, אפשר להגיד תודה וללכת הלאה, עד שתמצאו את האדם הנכון לחלוק עמו או עמה את מכאוביכם, ולקבל עזרה.
אל תתאבדו. חבל. החיים הם מתנה חד פעמית, יקרת ערך ונזילה מאד, שקיבלתם מאלוהים ומהוריכם, וזו המתנה הגדולה ביותר שיכולתם לקבל, והמתנה הנפלאה ביותר שתוכלו להעניק לבן או לבת שלכם/ן. הם מלאים כאב, ומרבים יופי. בכאב אפשר לטפל, לארגן אותו במקום סביר, ומן היופי כדאי ליהנות.
ולסיום, עצה קטנה, שקיבלתי פעם מן המטפל שהיה לי, אחרי חודש של נטילת כדורי הרגעה, בתקופת המשבר עם בית הקפה שלי. אמרתי לו אז, שאני לא יכול עם הכדורים האלה, כי אני מרגיש כאילו יצקו לי בטון על הראש, שמשטח את כול תגובותיי, ושאני אדם שרגיל לחיות בקפיצות, בעליות וירידות, בהתלהבויות ובשפל, ושאני מפסיק עם הכדור הזה.
ואז הוא חייך אלי ואמר לי: אתה לא רוצה כדורי הרגעה, בסדר גמור. אבל אם כן, מהיום, כול יום, כול החיים, אתה חייב להתחיל את היום בחצי שעה של אימון ארובי, כדי להעלות לך את רמת הסרוטונין בגוף.
אני עושה את זה כבר למעלה מעשור. זו הסיבה שיש לי הליכון בבית. כול יום, אבל כול יום, לעתים אפילו פעמיים ביום, אני עולה על ההליכון לחצי שעה של הליכה.
ואם זה לא מספיק, די בחצי כוס יין או בירה, והכאב מתנמך קצת.
אל תתאבדו, חברים וחברות, אני מבקש מכם/ן. הכאב הראשוני שלנו בא להזכיר לנו מה מקורנו. הכאבים שהסבו לנו זולתנו הם לעתים איומים וקשים מנשוא. אבל אם נישבר בתוכם, הרי זה כאילו הסכמנו להיות לקורבנותיהם עד תום.
זה לא מגיע לנו, להיות קורבנות של מי שהתעללו בנו נפשית, רגשית או פיסית. זה בטח לא מגיע לנו להעלות את עצמנו לקורבן אלימותם.
ובזה אני לא מדבר על עצמי, כמובן. אלא על מקרי ההתאבדות האחרונים ששמעתי עליהם.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. של כולם.
