השבוע התקשרתי אל חברת נפשי, עדנה שבתאי, כמדי שבוע, לשאול בשלומה. היא הייתה מלאת שמחה, וכששאלתי מדוע היא עולצת כול כך סיפרה לי על שיחת טלפון מרנינה, שקיבלה ממישהי, שבדיוק סיימה את הקריאה בספרה החדש, "כי היום עובר" והתרגשה ממנו, ובצדק. הספר, המספר את סיפור אהבתם של עדנה ויעקב שבתאי, הוא פשוט נפלא. אני קראתיו כמובן כשעוד היה בכתב-יד. ואתםן תוכלו לקרוא את הפרק הראשון שלו כאן.
"יענקל'ה אמר לי פעם," סיפרה לי עדנה בשיחת הטלפון הזאת, "שבעוד בתיאטרון עמלים על כתיבת מחזה והעלאת הצגה, והיא עולה בפרימיירה, מופיעה עונה או שתיים ואז יורדת, ספר הוא פרימיירה מתמדת."
מיד ביקשתי ממנה את הרשות לצטט את המשפט המופלא הזה. ספר הוא פרימיירה מתמדת. כי אכן כך הדבר. ספר הוא אסופה של מאות עמודים, דבוקים וכרוכים יחד, ועליהם שורות של סימני דפוס. כול עוד הוא שוכן בין חבריו על מדף הספרים, בבית או בחנות הספרים, אינו אלא אובייקט אילם, פרטיטורה, מתווה לביצוע. רק כאשר את או אתה נוטלים אותו לידיכם וקוראים בו, 'מבצעים' אותו, מנגנים בליבכםן את מנגינתו, אזי הוא זוכה לתחייה, מתעורר ופועל את פעולתו.
וכך הדבר גם במפגש של סופר עם כתב-היד של ספרו.
מטבע הדברים, כתיבתו של רומן היא תהליך ממושך, האורך שנים. תחילתו ברעיון כלשהו, לעתים בחלום, פעמים הוא רק מורגש כעין אוושה פנימית, אדווה קלה, כמעט בלתי מורגשת, של ריגשה, שאם אינך קשוב דייך לעצמך, אתה עלול לפטור אותה כעניין של מה בכך, ואזי תימוג ותתפוגג ותיעלם לעד.
אך אם את ואתה כבר מבינים משהו על תהליך היצירה, לעולם לא תתנו לזה לחמוק מידיכם. מיד תיטלו נייר ועט, ותכתבו את מה שהתרמז, התעפעף בדעתכם, ולו כמילה אחת, או כשורה.
ואז תהיו סקרניים מספיק כדי להתחיל לחקור אותו. קודם כול באופן אסוציאטיבי, בכתיבה חופשית, חותרת אל תוך האי-ידיעה. ואחרי כן בתחקיר רגשי פנימי הולך וגובר, הולך ומעמיק פנימה אל נבכי נפשכם, ואל הסיפור החושף בפניכם רק מקצתו, מפתה אתכם לילך אחריו כדי להתגלות בפניכם במלוא תפארתו.
ואחרי כן יש לפעמים שנופלת עליכם שתיקה. ואתם מנצלים אותה כדי לערוך תחקיר עיוני של המקום והזמן, האמונות ואורחות החיים, הלבוש והבישול שהיו נהוגים בהם. והקריאה והעיון בכול אלה מוסיפה לכם רעיונות לגבי דמויות ולגבי עלילתן.
ולפתע פתאום אתם כבר בתוך כתיבה. ובימים הראשונים אתם כותבים בשצף קצף, בלהט פנימי גובר. ואז בדרך כלל מגיעה שוב שתיקה. תהייה בשביל מה בכלל אני צריכ/ה את זה, והאם יש כאן בכלל סיפור, ומי בכלל חושב שיש לי את היכולת לספר סיפור כזה גדול, מורכב, או כזה המתרחש במקום ובזמן לא מוכר, וכך הלאה.
ואם אתם מצליחים להשקיט את המבקר הפנימי הזה, וממשיכים לכתוב, ודבקים בעיקשות בכתיבה, מקץ איזה זמן, בדרך כלל כמה חודשים, יש בידיכם גרסה ראשונה.
אבל זו גרסה מחוררת, מקוטעת, שישנם בה משלבי טקסט שונים. זה הגלוי, המוצהר, של רובד העלילה החיצוני, זה הגלוי רק למחצה, שיש בו סימני דרך ורמזים למהויות ולאירועי עלילה שעוד יהיה עליכם לפתח, וזה הסמוי מעין, המבעבע, שרוי רוב-רובו בתחום הצל.
השלב הבא, אחרי הגרסה הראשונה, הוא שלב הפיתוח של הטקסט. כעת, משיש בידכם גרסה ראשונה, שהיא רק מפת דרכים לסיפור שאתם כותבים, אתם קוראים אותה בעיון עם מרקר ביד. מסמנים מה כדאי לפתח ומה כדאי להסיט – לא למחוק.
אסור למחוק דבר במהלך עבודה על גרסה ראשונה של טקסט, ולמעשה בשום שלב בדרך. כי חומרים הנדמים כסותרים ו/או כלא-שייכים לטקסט הרבה פעמים מתבררים כשייכים אליו, רק שאתם עוד לא זיהיתם את אופן ומידת חיבורם אליו. ואתם מסיימים, ומתיישבים לכתוב. לפתוח סצנות במקום שלא היו בו, להרחיב את אפיוני הדמויות, להמיר סיפר בפעולה, בדיאלוג או בתיאור.
התהליך הזה ממושך. וכשהוא מסתיים תמיד נותנים לטקסט להתקרר. משך הקירור שונה מטקסט לטקסט ומאדם לאדם. הוא נקבע על פי דבר אחד – מתי תוכל לגשת לטקסט שאתה עובד עליו בעיניים חדשות, כאדם מן החוץ, כעורך העובד על ספרו של אחר.
ואז אתה שב ועובד עליו. משכתב, מזיז פרקים ופסקאות מכאן לשם, מנסח מחדש משפטים, מוחק כפילויות לשון, מהדק ומרחיב, מצמצם ומעצים.
וגם כאשר אתה מסיים את אלה, ובטוח שהספר שלך כבר שלם ומוכן לראות אור עולם, עליך להעביר אותו לקריאה לקבוצת ביקורת ו/או לעורכ/ת, ולקבלו חזרה מהם, ולעבוד עם הערותיהם. כי תמיד, אבל תמיד, ברגע שעינו של זולת פוגשת בטקסט, יש לו פרימיירה, ואתה לומד ממנה הרבה.
לספר יש, אם כן, פרימיירה מתמדת לא רק בעיני קוראיו. היא מתקיימת קודם כול בינו לבין יוצרו. בכול פעם שאת ואתה ניגשים לכתב-היד שאתם עובדים עליו, אחרי שהצטנן מעט, אתם בוראים אותו מחדש בתודעתכם. כך ממש יעשה גם הקורא. אך מקודם לכול זה אתם, בעצמכם. אבל רק לכם נשמרת הזכות גם לשנות ולתקן בו.
עבודה על רומן חדש אורכת אצלי בין 3-5 שנים. מלבד שני הרומנים הראשונים שלי, "רק אתה" האוטוביוגרפי ו"שדלץ", שהתפרץ ממני כנביעה, את "מעשה בטבעת" כתבתי במשך עשור. את "כשהמתים חזרו" במשך חמש שנים. את "אשת הפיראט היהודי" במשך כ-3 שנים ומחצה. וכעת אני עם "הנזיר היהודי", שאני כותבו כבר מזה שלוש שנים.
לפני מספר חודשים חזר אלי כתב-היד מן העורכת, נעה מנהיים, עם המון הערות, תהיות, תמיהות ועצות. ומכיוון שנעה ואני עובדים כבר שנים יחד, ויש בינינו יחסי אמון וחברות עמוקים, לא הייתה לי ברירה אלא להתייחס לכול אחת ואחת מהערותיה ורמיזותיה, שחוקה ושאלותיה.
הייתי אמור לסיים את העבודה על הספר במרץ, והוא היה אמור לראות אור לפני חגי תשרי. אלא שכידוע, בינתיים התפרצה מגפת הקורונה, הכול נסגר, ועתה, משנפתח, נדחה תאריך הוצאתו לאור של הספר בכארבעה חודשים.
בשבילי זו הייתה ברכה. כי עברתי עליו שוב, מול הערותיה של נועה, עד שנתקלו עיניי בשאלה מצידה. לאן נעלם דיאגוסיטו. אחיו של הגיבור שלי. התעצבנתי. מה אני יודע לאן נעלם, אמרתי לעצמי. היה ילד איטי, גדל כנער על סף פיגור, בחור גולמני, רפה דעת. נעלם. אני לא חייב לדעת לאן כול דמות הולכת מהספר שלי והיכן היא תועה בעולם.
אבל אז הגעתי, במהלך השכתוב, לפרקים הממש-אחרונים בספר, ושם מגיע עובד חדש בפני הגיבור שלי, ומציג את עצמו בשם דיאגו. והגיבור שלי מנסה למצוא נתיבות אל ליבו ואומר לו, ששמו כשם אביו וכשם אחיו. ואז משיב לו האיש הזר הזה, "אני לא אביך ולא אחיך," ומוסיף עוד משהו מרושע, ומסתלק ממנו.
הדיאלוג הקטן והנבזי הזה התחבא בכתב-היד של הספר גרסה אחר גרסה. ואני לא ראיתי מה מסתתר מתחתיו. לולא שאלתה של נועה, לאן נעלם דיאגוסיטו, גם לא הייתי מבחין בזה כלל. אבל השבוע, בתוך כול ההמולה שחיי שורים בה, פתאום הבחנתי בו, ואז בהיתי, המום, בשורות הללו, ואמרתי לעצמי בקול רם – אל אלוהים. אל אלוהים.
ותפסתי בידיי חבילת דפי A4 לבנים, לעולם אינני כותב על דפים לבנים בגודל הזה, מפני שהם מטילים אימה בגודלם, ובשצף קצף, בעט הפיילוט הטובה והנמרחת שלי, כתבתי עליהם פרקים חדשים בספר. ואז התבוננתי בהם המום.
הבנתי שעליתי על משהו. משהו קשה מאד. משהו שאני בכלל לא מסוגל לכתוב אותו, אלא אם כן אערים על עצמי.
אז חיכיתי יום-יומיים, ובאיזה בוקר שקמתי בו עם קצת אומץ הוצאתי אל החצר את מכונת הכתיבה, השחלתי בה דף לבן, והקלדתי עליה בזעזוע עמוק את מה שידעתי שלא אוכל לכתוב בשום דרך אחרת, אלא במהירות, בקצב מטורף.
היום, רוב רובו של היום, בעוד הילדים בילו במרכזון ואחרי כן שיחקו בחצר ובבית, הכנסתי את הפרקים הללו אל הספר. תיקנתי בו דברים לאחור, כדי שיתאמו לפרקים האלה, שיניתי את מיספור הפרקים, ועבדתי בלי לאות מרגע שהילדים הלכו לישון ועד חצות. עוד נותר לי מעט מה לעשות בו. אבל אני כבר יודע. עכשיו הספר שלי גמור באמת. והוא חזק, וקשה, ומלא אמת, ולכן גם מאד מטלטל.
אז זהו, נועה. דיאגוסיטו חזר. ולמרבה הצער גם מילא את תפקידו עד כלות.
ולי הייתה עוד פרימיירה, ביני לבין עצמי, ועכשיו לך תהיה פרימיירה נוספת עם הספר שלי, ואחרי כן לעורכת הלשונית, ולמגיהה, ובסופו של דבר גם לכם ולכן.
שבת שלום.
נ.ב.1
עוד לא קיבלתי תוצאות מן הבדיקה של מיכאל. אני מניח שאת כול דאגתי הסטתי אל תוך העבודה על הספר הזה.
נ.ב.2
הסדנאות החדשות שלי התחילו השבוע, אבל עוד אפשר להצטרף אליהן. סדנת מתחילים בימי חמישי, סדנה לליווי בכתיבת ספר בימי ראשון ותכף גם סדנת מתקדמים על יסודות הדמות והעלילה, בימי שני, כולן בשעה 20.30, בזום.
הצטרפו. יהיה לוהט. יכול להיות שזו גם הזדמנות אחרונה ללמוד אצלי. כי אם תהיינה בחירות, אצטרך שממש תחזיקו אותי כדי שלא אלך לפוליטיקה, כדי לנסות להביא פה לתיקון.
לילה טוב.
