יצאנו הערב מן ההקרנה של "הדקדוק הפנימי", הסרט שכתב וביים ניר ברגמן על פי ספרו של דוד גרוסמן. התקשיתי ללכת, התקשיתי לנשום. התיישבתי בבית קפה לבדי, רק כדי לארגן את מחשבותיי אחרי הצפייה בסרט החזק הזה.
הסרט מספר על אהרון, נער שגדילתו מתעכבת, הנדון לחוות את הפער ההולך וגדל בינו לבין חבריו, בעוד הוא חי בתוך משפחה קשה, בלתי אפשרית, בין אימו קשת הנפש (אורלי זילברשץ עושה כאן תפקיד חזק, בדמות נוראה), אביו הכנוע למול אימו (יהודה אלמגור) אבל מוצא רגעי חסד אצל שכנה חסוכת בעל, וסבתו (רבקה גור בתפקיד נטול מילים וחזק), סבתו המידרדרת לכדי דמנציה.
הנער הזה, ילד מיוחד במינו, מחונן, ננטש על ידי כל סובביו. אחותו, המתגייסת מפני שאינה יכולה להמשיך לחיות בבית המשפחה, אביו, שכופה עליו אכילת עוף, שעה שהוא צמחוני, כדי לבטא בזה את מיאוסו מחוכמתו הצעירה, חברו הטוב, המתבגר וגוזל ממנו את אהובת נעוריו.
כל הדברים הללו מובילים את אהרון למעשה, שאחריו אין תקומה. ולא אומר יותר מכך, כדי לא לקלקל לכם את חוויית הצפייה בסרט.
את ספרו של דוד גרוסמן קראתי לפני שנים, וכדרכי, אינני זוכר מה שקראתי. אבל התסריט שכתב ניר ברגמן, על פי הספר, הוא תסריט חזק ועשוי היטב. הדמויות מלאות, המוטיבציה של כל אחת מהן מפותחת, ותהליך ההידרדרות של אהרן בנוי משלבים קטנים, מביטים וסצינות, שהם כשלעצמם קשים לצפייה, עבור צופה רך לב כמוני, אבל בונים את הסוף, שהוא נורא, אבל מובא במין שקט, באנטי קליימקס דרמטי, ומשום כך הוא גם כל כך חזק.
הביטים האלה הם תעלול הודיני שנכשל, עקירת שן באמצעות קשירתה לדלת מקרר, תחיבת נייר ובו פנייה ישירה ל'בלוטת הגדילה' שלו, באמצעות עיפרון, עמוק לתוך נחיריו, כל אלה רגעים, שלא יכולתי לצפות בהם מרוב עוצמה.
זה סרט נפלא, אנושי ומבעית. הילד, רואי אלסברג, עושה בו תפקיד מצוין ורגיש. וישנה בו גם הופעה בתפקיד קטן של לימור גולדשטיין, שכנתי המוכשרת והאהובה.
מה שיפה בתסריט של ניר ברגמן, ובבימוי שלו, הוא שהצליח להעמיד סרט משובח, שמרבית עלילתו היא פנימית, ומדוקדקת, העוקב אחר תהליכי הגדילה וההתבגרות של נער מאוד מיוחד.
יכולתי להסתדר כצופה גם בלי הסצנה של החזיון של אהרן, ובו הוא מדבר אל עצמו בעודו שט במין ים, שהופך אחרי כן לחורבה. זה האלמנט הסימבולי היחיד בסרט, שנדמה לי כמיותר. אבל מעבר לכך, זהו סרט טוב, ותסריט משובח, ואני מקווה שיזכה בפרסים ובהצלחה שהוא ראוי להם.
אהבתי את מה שכתבת על הסרט הזה, שריגש גם אותי מאוד מאוד.
אביב, אני שמח לדעת שאני לא היחיד שאהב את הסרט הזה, למרות הביקורת.
הסרט הזה לא יצא לי מהראש עד עכשיו, חודש אחרי שצפיתי בו. התפלאתי מרמת הבימוי המדויק והפוקוס על הרגשי והלא-רציונלי, שגרמו לסרט להיות פשוט מדהים. בהחלט אחד הטובים שראיתי בישראל ומחוצה לה.
נשמע כמו משהו שצריך לראות.. אבל נשמע גם מעט סחטני מדי רגשית. הסיפור על הילד שגדל במשפחה בעייתית יכול לקבל פנים קלישאתיות, ואם לדעת את הסוף הורס את הסרט ספק אם התהליך שנפרד מהעלילה מרתק גם הוא.