וארעניקעס, מי שלא יודע, הם כיסוני בצק מלאים בפירה תפוחי אדמה עם בצל מטוגן, או עם בשר טחון (ואז הם כבר קרעפלעך בעצם), מבושלים במים רותחים.
מי שלא טעם וארעניקעס לא ידע טעמו של גן עדן. בייחוד כאלה שנעשים באהבה. או בצ'רנוביץ', שם אכלתי, במסעדת תיירים על שפת אגם, בדרך לעיירת הולדתו של אבי, וארעניקעס בדיוק כמו בבית אמא-אבא.
מדוע אני נזכר בווארעניקעס, ביום חורף אביבי שכזה? מפני שאמי ז"ל הייתה עושה וארעניקעס רק מדי ארבע שנים, מדי יום בחירות.
כן, פעם כנסת ישראל נבחרה לארבע שנים וגם כיהנה ארבע שנים בתפקידה. לא כמו היום, שהכנסת בקושי מחזיקה שנתיים.
ארבע שנים נראו לאמי זמן מספיק לנוח בין הכנת וארעניקעס אחת למשנהה. ואמנם, זה כרוך בהרבה עבודה, וכאם צעירה לארבעה בנים, לא קל לשנס מותניים ולהכין וארקעניקעס.
קודם כל מרתיחים תפוחי אדמה, ועושים פירה. אחר כך קוצצים ומטגנים בצל. במקביל מכינים את הבצק, משטחים אותו, מרדדים אותו על עננת קמח על השולחן, עם מערוך מקומח, ואז נוטלים כוס שפתחה רחב, ועושים עיגולים בבצק. בכל עיגול מכניסים צביטה של פירה ובצל מטוגן, עם שתי אצבעות, סוגרים את כיסון הבצק – ומטילים אותו לתוך סיר מים רותחים.
כשמסיימים להוציא עיגולים מכל משטח הבצק אוספים את שאריות הבצק, מרדדים אותן שוב למשטח במערוך, וחוזר חלילה.
בסופו של תהליך, אחרי שאמא ואבא היו חוזרים מן הקלפי, הייתה מוכנה על השולחן צלחת לבנה גדולה, מלאה בווארעניקעס רכים ונימוחים, שבתוכם חבוי לו טעם גן עדן ממש.
אה, היו ימים.
כל כך התגעגעתי היום לאמא שלי, ולווארעניקעס של הבחירות שלה.
אז פתחתי, למן הבוקר, בחטאים.
את הביצים הקשות בעגבניה מגוררת, שהילדים אכלו רק למחצה, ערבבתי בחצי בצל טרי, קצוץ, הוספתי קצת שמן זית ופלפל שחור גרוס ומלח, ואכלתי בתוך לחמניה טריה.
בצל טרי ממש אסור לי, כי הוא גורם לריפלוקס.
אחרי הקפה, שאף הוא אסור עלי, מאותה סיבה (אבל קניתי מכונת קפה הביתה, עם קפסולות, ויש לי אחלה קפה במחיר של 2 ש"ח לכוס, במקום 13 ש"ח, כמו עד כה, עם הקפה שנהגתי להזמין מבחוץ), האקס שלי בא הנה כדי לבחור. מאז נפרדנו לא שינה את כתובתו בתעודת הזהות, ולכן הודעת הבוחר שלו התקבלה אצלי, והיה עליו לבחור בקלפי השכונתי.
אז הוא הלך ראשון לבחור, וכשחזר נשאר עם הילדים, ואני הלכתי לבחור.
ואחרי כן שמתי אותם בעגלה וירדנו לשוק, לקניות.
מיכאל בכה ברחובו הראשי של השוק, שהמה ושקק בני אדם. הוא לא רגיל לכמות כזאת של אנשים. דניאל, לעומת זאת, חייך לכולם, כדרכו.
כשהגענו לאיטליז של יוסי ודוד, האחים, היה שם רק דוד, שאוהב ילדים, ולכן צהל לקראתם בקולו העבה, והפחיד את מיכאל עד מוות. הוא פרץ בבכי, ודוד לקח אותו לידיו במטרה להרגיעו, אבל רק החמיר את בכיו.
אז נטלתי אותו לחיקי, בעוד דוד מכין לנו בשר לשניצלים, וכנפי הודו וגרוגרת הודו למרק עוף לילדים.
כשסיימנו, עברתי ליד דוכן הבשר, חשבתי על העוף המחכה לי לארוחת הצהריים, ורק המחשבה עליו המאיסה אותו בעיניי. ואז קפץ במוחי זכרון הווארעניקעס, ועימו הרעיון – וארעניקעס אין מצב שאעשה. אבל סטייק אנטריקוט לא אכלתי שנים.
קניתי סטייק אחד, מנתח מיושן, לא עבה, לא גדול, רק כזה שיזכיר לי טעמו של עולם.
ירדנו ברחובו הראשי של השוק, קנינו פירות וירקות. בדרך צילם אותו תייר, אחד מקבוצת תיירים שהסתובבה בשוק מוקסמת.
"מאיפה אתם?" שאלתי אותו באנגלית.
"מהודו."
זה מה שחשבתי לפי פניהם, האמת.
"שני הילדים שלי מהודו," סיפרתי לו, "עשיתי אותו בדלהי."
"הו," שמח האיש ומיד צילם אותנו.
אחרי כן גם סיפר זאת לכל חברי קבוצתו.
הגענו לדוכן הפרחים של משפחת צעירי, והתנשקנו עם כלנית. דיברנו קצת וקנינו פרחים.
ואז חזרנו הביתה.
הילדים אכלו כבר מקודם לשוק מרק עדשים שהכנתי להם הבוקר, כמו במעון. אז נתתי להם בקבוק והם הלכו לישון.
ואז פרסתי לי שלושה תפוחי אדמה קלופים, עם שמן זית מלמעלה, ופלפל שחור גרוס, ושמתי בתנור על מקסימום, ובמקביל צליתי את הסטיק במחבת סטיקים, על הגז, עם פלפל גרוס מעליו.
אכלתי את זה בכזה תענוג, כשברקע משדרי הבחירות של ערוץ 2 ו-10, לחילופין.
מהרגע שקמתי אני כמובן עם ריפלוקס. שזה ממש לא טוב לי. אבל לפחות את הזיכרון, הגעגועים והנוסטגליה השבעתי היום.
מעתה עלי לזכור. כשאני בוחר בבצל חי ובבשר בקר, אני בעצם בוחר בריפלוקס.
נדמה לי שזה מה שקורה כשבוחרים בנתניהו, לא?
מהפך מוצלח, רבותיי. זה אפשרי.
