הזִקנה מולידה שירים יפים

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (35)

     לא היה לי מה לעשות בחיים, אז הקמתי סדרה חדשה של תחרויות שירה, במדור תחרויות שירה באתר שלי. רציתי לייסד תחרויות במתכונת הקיימת בחו"ל. תחרויות סביב נושאים וסביב ז'אנרים, המציעות לכותבים וכותבות בני דורות שונים להיענות לגירוי, ליצור משהו חדש וגם לייצר הידברות בין-דורית.

     התחרות הראשונה הייתה על שירה נגד עבודת (ועבדוּת) ילדים. התחרות השנייה הייתה על זִקנה. שלוש התחרויות הבאות הן  שירים בנושא המאבק באלימות נגד נשים; שירים על טבעונות, צמחונות ואהבת החי; ושירים על הכיבוש ועל חזון השלום.

     את כול הנושאים הללו בחרתי מתוך לוח הימים הבינלאומיים של האו"ם ואונסק"ו. ישנם עוד ימים בלוח השנה הגלובלי שאתייחס אליהם בהמשך השנה. הימים והמועדים הללו משקפים תחומים הזקוקים לשינוי ולתמורה בחברה האנושית, כאלה שהשירה יודעת לגעת בהם וגם לקדמם.

     כשהקמתי את מדור התחרויות חשבתי שהוא יגביר את התנועה באתר שלי ויסב לי עונג כמשורר. לא היה לי מושג מה עומד להתחולל בו. מה שקרה הוא, שמשוררים ומשוררות פשוט נפלאים ונפלאות שלחו שירים לתחרויות. לכן, בתחרות הראשונה, שמעטים יחסית שמעו עליה, היה לי קל לבחור את השיר הזוכה מביניהם. אך הפעם, בתחרות על שירי הזִקנה, נתקלתי בקושי של ממש. רוב השירים שהוגשו בפניי הם פשוט מצוינים. הם משקפים זוויות ראיה שונות על הזקנה, סגנונות כתיבה שונים וגם ייחודיות רבה של כול כותב וכותבת.

     כול השירים נמצאים במדור תחרויות באתר שלי, כאן – https://isheinfeld.com/forums/forum/%d7%aa%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94/. בקושי רב בחרתי מתוכם כמה שירים ראויים במיוחד. אבל איך אפשר לדרג בין משוררים.ות כה מיוחדים!? מה גם, שהבטחתי את ספר שיריי 'יודע כיליונו' לזוכה אחד.ת? כנראה שיהיה עלי לזכות בו את כולם.ן.

     בפרס הראשון יזכו שלושה. הראשון שבהם הוא חברי, המשורר החרדי יוסף עוזר, שאני מכיר ואוהב עוד מימי ספר-שיריו הראשון, 'סילן טהור' (ספריית פועלים, 1981). הספר הזה זכה בפרס רון אדלר באוניברסיטת חיפה, והיה פורץ גבולות, מפני שהביא בפני החברה הישראלית את עושרה העמוק והססגוני של יהדות בבל:

זְנְגוּלָה *

עַפְעַף סוֹגֵר עַפְעַף

חֲבוּקִים כְּטַבְּעוֹת זְנְגוּלָה טְבוּעַת דְּבַשׁ

חָרַזְנוּ חוֹחִים וְשִׂמְחָה

רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן גַּם אִם לֹא בִּמְנוּחָה

פִּכְּתָה הָעֲלִיָּה הַגְּדוֹלָה מִבָּבֶל

גַּם מִשְׁפַּחְתִי

חֲפֵצָה לִהְיוֹת נָהָר :

אֲסֵפָה כִּנּוֹרוֹתֶיהָ הַשְׁתוּקִים

וְעָלְתָה לְאֶרֶץ מוּצְרֵי רֶפֶת וְכַוֶרֶת.

סַבָּא מִמִּטַּת חָלְיוֹ אוֹמֵר לְסַבְתָּא טוֹבָה לְהַקְדִּים תְּרוּפָה

לֶאֱפוֹת עִם נֶכְדָּהּ אֶת הַזְּנְגוּלָה

עָמֹק בַּשֶּׁמֶן הָרוֹתֵחַ – חֲבוּקִים עִגּוּלִים

כְּמוֹ פַּעַם – בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. וּמַדּוּעַ לֹא יִמְתַּח כִּנּוֹרוֹ הַמְכֻוָּן

לוֹמַר שִׁירָה שִׁירָתוֹ. לֹא פַּעַם לִרְאוֹתוֹ עוֹמֵד בְּרֹאשׁ רֹאשָׁהּ

שֶׁל הַתִּזְמֹרֶת הוּא דּוֹבֵר עַרְבִית מְצֻיֶּנֶת בִּיְהוּדִית מִתְרַפֶּקֶת

וְכִנּוֹרוֹ עֶצֶב עָצֵב בְּכוּר הַהִתּוּךְ מֵצֵר.

הִבַּטְנוּ בַּסַּגְסֹגֶת: הִנֵּה, יָשַׁבְנוּ.

מַיִם חַיִּים עוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל.

שׁוּב תָּלִינוּ הַכִּנּוֹרוֹת עַל נְהָרוֹת.

שִׁיְטוּ דְּאָגוֹת הֲרוֹת צִפִּיָּה.

כְּהוּיִים, שַׁבְנוּ אֶל הַשְׁתִיקָה. מְנֵצִים,

כְּמַיִם חַיִּים הָעוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל הַמִּתְכַּהֶה.

*טבעות מאפה שמטגנים

וטובלים בדבש.

וכיוון שלא נס ליחו, הרי שירו של יוסף עוזר על הזִקנה:

לִכְתֹּב לָכֶם עַל הַזִּקְנָה

קֹדֶם צָרִיךְ שֶׁאֶקַּח אֶת הַכַּדּוּר הַסָּגֹל,
בָּעֶרֶב יָשִׂימוּ אֶצְלִי הַיּוֹם אֶת הַנֶּכְדָּה.
גַּלְגַּל הַהֲלִיכוֹן יָצָא מֵהַמָּקוֹם,
הַבֵּן שֶׁלִּי יָבוֹא מֵהָעֲבוֹדָה בָּעֶרֶב לְהַחֲזִיר אוֹתוֹ,
מֶרְחַק הַיָּד מֵהַגַּלְגַּל לֹא הָיָה תָּמִיד כָּזֶה.
קָשֶׁה לְסוֹבֵב אֶת הַפֶּרֶק,
אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל טִפָּה לְחַבֵּק.
צָרִיךְ שֶׁהַיָּד תַּפְסִיק לִרְעֹד. שֶׁאוּכַל לְהַחֲזִיק
בֵּינְתַיִם אֵינֶנִּי זוֹכֵר הֵיכָן הָעִפָּרוֹן.
צָרִיךְ לָקוּם לְשֵׁרוּתִים מִיָּד לִפְעָמִים
שָׁכַחְתִּי לִסְגֹּר אֶת הַמִּכְנָסַיִם
לִפְעָמִים שׁוֹכְחִים לִפְתֹּחַ.
אֶכְתֹּב כְּשֶׁתָּבוֹא הַמְּטַפֶּלֶת,
אַחֲרֵי הַמִּקְלַחַת, כְּשֶׁשּׁוֹתִים תֶּה.
אֲבָל אֶהְיֶה עָיֵף,
אוּלַי כְּשֶׁאֲנִי אֲדַבֵּר
וְהִיא תַּסְכִּים לִכְתֹּב
אֲנִי מְקַוֶּה. מָחָר

     מה שקנה את לבי בשיר הזה הוא הקטלוג המהורהר של פעולות וחפצים ורצונות והתכוונויות, שמסדר הדובר הלירי הזקן פה בדעתו, אך מרוב עייפות הוא נקטע באמצע המחשבה.

     מלבד יוסי, אעניק את הפרס הראשון גם למשורר שי מדמון, שאינני מכיר, אבל הוא נפלא, ולמשוררת מורן קבסה. אין לי מושג מי רוב הא.נשים האלה, אבל זה בדיוק העניין. לגלות מחדש את פני השירה הנכתבת כיום. שי מדמון מצליח לדבר את קצב הדיבור של הזקנה ולבטא מבעדו גם את חוסר השליטה בגוף. אבל הדובר הזקן בשירו, אף על פי שמילותיו נשמטות ממנו, בכול זאת מצליח לאחוז בחרוז אחד. וזה מאד יפה בעיניי.

שי מדמון

זִקְנָה

תַּקְשִׁיבוּ תַּקְשִׁיבוּ לִי,
לְאַט
הַדָּם זוֹרֵם בְּעוֹרְקִי
עוֹד לֹא אָמַרְתִּי אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה.
הָיָה לִי מִשְׁפָּט אֲבָל גַּם הוּא נִשְׁמָט
מִיָּדַי הָרוֹעֲדוֹת.

     מורן קבסו נטלה את הדימוי המובן-מאליו כביכול, של הסביון, כדי לדבר דרכו על הזקנה. אך כבר למן השורה הראשונה בשיר אתה קולט שמדובר במשורר מתוחכמת ומיומנת, החורזת ומלהטטת במלותיה, שומרת על מקצב טוני (מספר ההטעמות בשורה) ועל חילופין בין מוחש למופשט, ורק בסוף השיר אתה מגלה, שהדוברת ליבה צהוב כשל הסביון האהוב, ושהבטחת הניצחון שלה את המוות היא הבטחת שווא, שניתנת למימוש רק במלאכת השיר. בשיר הזה עצמו.

מורן קבסו

סביון אביבי

אֲנִי אֶזְכֹּר אוֹתְךָ, אָהוּב תָּשׁוּשׁ
עֵת תֶּחְדַּל מִן הַמִּרְדָּף
אַחַר הָרָקִיעַ הֶחָמוּשׁ
בָּעֲנָנִים צְחוֹרִים, כְּלֹבֶן דַּף
נְיָר הַמַּמְתִּין לְשִׁיר חָדָשׁ
גַּם שַׂעֲרוֹתֶיךָ הֶחְוִירוּ, עֲדִינוֹת
לוּ רַק יָדַעְנוּ כִּי הַזְּמַן הוּא מְקֻדָּשׁ
לֹא נִמְצָא אֶת נְּעוּרֵינוּ בְּמַעְיָנוֹת
לֹא נִמְצָא פֵיָה אֲשֶׁר תִּצֹּר קְסָמִים
אַךְ רִיסֶיךָ יְבַקְּשׁוּ מִשְׁאָלָה
מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר כְּמַלְאָכִים רָמִים
רַק חַסְרֵי הָאֱמוּנָה יִשְׂאוּ תְּפִלָּה
אֲשֶׁר תְּעַנֶּה, עוֹד תִּחְיֶה בְּלִבִּי הַצָּהֹב
הַצָּעִיר, תִּחְיֶה בִּתְכוֹל רָקִיעַ
עוֹד נְנַצֵּחַ אוֹתוֹ, אֶת אֹפֶל הַמַּכְאוֹב
אֶת הַמָּוֶת הַמַּפְקִיעַ.

     אך מלבד שלושתם יש עוד שירים מדהימים בתחרות הזאת. ולכן, הנה בפניכם השירים הבולטים מתוך הנפלאים הרבים שהוגשו לי. ומכיוון שכך הדבר, ושירה כה טובה נכתבת במקומותינו, אני מהרהר כעת באפשרות להרחיב את היוזמה שלי, ולהפוך את התחרויות הללו לסדרת ספרי שירה לפי נושאים, מינִי מבחרֵי שיר, כול אחד מהם מוקדש לנושא חברתי חשוב אחר. נדמה לי, שזה עשוי לקדם סוג של תיקון בעולם.

     ודי לי בזה.

שושנה ויג

כמוה

אִמָּא שֶׁל יוּבָל אַבְרָמוֹבִיץ
הָיְתָה הֲכִי הֲכִי יָפָה
בְּכָל הַפֶיְסְבּוּק
לִפְנֵי שֶׁהִיא מֵתָה
הִיא הִצְטַלְּמָה בְּשִׂמְלוֹת כַּלָּה
דִּגְמְנָה בְּכָל תְּצוּגוֹת הָאָפְנָה
וְרָשְׁמָה עַל הַגִּיל
שִׁשִּׁים הוּא רַק מִסְפָּר
לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי
גַּם הֲכִי יָפָה בְּכָל הַפֶיְסְבּוּק
וַאֲנִי עוֹד מְעַט מֵתָה
כְּמוֹ תָּמָר אַבְרָמוֹבִיץ

תומר קליין

*

בַּחוֹשֶׁךְ, עוֹרִי
מַרְגִּישׁ כִּכְתַב בְּרַייל,
שְׁקַעֲרוּרִיּוֹת וּרְכָסִים
הֵיכָן שֶׁפַּעַם
הַיָּד הֶחֱלִיקָה בְּעֶדְנָה.
בַּקְּצָווֹת,
עוֹדֶף הַזְּמַן הִשְׁתַּקֵּעַ,
מָצָא לְעַצְמוֹ מְנוּחָה נְכוֹנָה
תַּחַת כַּנְפֵיי הַזִּיקְנָה
אַךְ שָׁם,
הֵיכָן שֶׁהָאֲפוֹר
קְצָת אָפוֹר יוֹתֵר
עֲדַיִן פּוֹרְחִים
נִיצָּנֵי הַתִּשְׁחוֹרֶת

יעל רן

*

עוֹרָהּ הַבּוֹהֵק מוּל עֵינָי
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ-
אַתְּ לֹא תִּהְיִי לְעוֹלָם.
יְדִיעָה שֶׁעַכְשָׁיו
נִבְעֶטֶת מוּלִי
כּוֹאֶבֶת יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם.

קְמָטִים בְּעֵינֶיהָ,
מְבַשְּׂרִים סְתָו קָרֵב.
כֹּחַ קִיּוּם כָּבֵד וְנִשְׁכַּח,
כֹּחַ קִיּוּם עוֹלֶה וְנִפְתַּח.

אֵיךְ אוּכַל אֲנִי
כְּחוּט הַשָּׁנִי
הִיא לִי
לְדַמְיֵין חַיִּים בִּלְעָדֶיהָ…

וְעוֹרָהּ הַבּוֹהֵק,
וּקְמָטִים שֶׁזּוֹכְרִים.
וּמַה שֶׁאֲנַחְנוּ כֹּל הַזְּמָן,
כֹּל הַזְּמָן
יוֹדְעִים וּמַדְחִיקִים.

עוֹרָהּ הַבּוֹהֵק מוּל עֵינָי,
אַתְּ לֹא תִּהְיִי לְעוֹלָם.
יְדִיעָה שֶׁעַכְשׁיָו,
כּוֹאֶבֶת יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם.

רוחה שפירא

שקיעה

בְּחַלּוֹנִי
אָבָק זָהָב שׁוֹקֵעַ
עַל עָלִים וְרֻדִּים
כְּמוֹ רֶשֶׁת דַּיָּגִים
פְּרוּשָׂה הַתְּכֵלֶת
וּכְבָר צְלָלִים נָעִים
אֶל אַרְמוֹנוֹת הַנֶּשֶׁף
סָגֹל יוֹרֵד הָעֶרֶב
יוֹמִי הוֹלֵךְ וְתָּם

תמר עיני להמן

חַיֶּיךָ הַקּוֹדְמִים
מַבִּיטִים בָּנוּ
יָפִים וְחַסְרֵי פַּחַד
וְעַכְשָׁו כָּל חִיּוּךְ
נִסְפָּר וּמִתְפָּרֵשׁ
לְאֶלֶף אַלְפֵי.
אֲנִי רוֹאָה עֵינֶיךָ
הֲכִי קָרוֹב שֶׁיֵּשׁ,
עַד הַבֶּכִי.
מַפַּת פָּנֶיךָ חֲמַקְמַקָּה.
רַק הָאֹזֶן הַצְּלוּלָה שׁוֹמַעַת אֵיךְ
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא