היום הבנתי סופית, שאסור לי לתכנן לעצמי זמן כתיבה. פשוט לא. מפני שבכל פעם שאני עושה כן, באה המציאות וחוטפת אותו ממני.
תכננתי לכתוב אתמול והיום.
אתמול, אחרי ששמתי את הילדים במעון ועשיתי כושר, חזרתי הביתה כדי לכתוב, אבל אז ראיתי כמה שהמקרר מטונף ועמוס בשיירי המנגל הוורוד של יום העצמאות, וכמה הבית מלוכלך. אמרתי לעצמי, שזה הזמן היחיד שאוכל בו לנקות את המקרר ואת הבית, בלי עוזריי הנאמנים הקטנים והמתוקים ביותר. אז ניקיתי. וכשגמרתי לנקות כבר הייתה השעה אחת וחצי, והייתי מוכרח לאכול משהו וללכת לנוח, כמו בכל יום, ברבע לשתיים בדיוק, כדי שיהיה לי כוח לטפל בהם עם שובם מן המעון.
הבוקר כבר הודעתי לעצמי שזהו זה, אני כותב. ישר ממכון הכושר אני חוזר הביתה, לא מתפתה ללכת לשבת בבית הקפה ולפתח סצנה, אלא חוזר הביתה, מתיישב ליד המחשב, מכניס את כל התיקונים והסצנות שכבר פיתחתי בכתב-יד לתוך טיוטת הרומאן הבא שלי, ורואה מה קורה.
אבל עוד בהיותי במכון הכושר צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה אמינה מן המעון. היא אמרה לי, שלמיכאל יש דלקת עיניים חריפה, ושאינני יכול להשאירו כך במעון. עלי לבוא בהקדם ולקחתו הביתה, ומוטב גם לרופא, כי בלי אישור מרופא לא יוכל לחזור לשם.
הרשיתי לעצמי לסיים את האימון האירובי ולאכול ארוחת בוקר, במהלכה כבר תיאמתי תור אצל רופא ילדים בשדרות ירושלים ביפו. נסעתי עד למעון, החניתי את הרכב, הוצאתי ממנו את העגלה ולקחתי בה את הילדים מן המעון לרופא. חשבתי לעצמי, שאם ייתן לי אישור להשיבם אל הגן אחזיר אותם לשם בעגלה, ואז תיוותרנה לי עוד כשעתיים ומחצה של עבודה בבית, על הספר, עד שיהיה עלי לנסוע ליפו בשלישית, כדי לקחתם הביתה.
אבל הרופא אמר, שלמיכאל יש דלקת עיניים אביבית, ויראלית, ושגם העיניים שלי נראות מגורות. עליו להישאר בבית, לקבל טיפול בסינתומיצין ובטיפות עיניים, פסק, ולשוב לגן רק אחרי שיבריא.
אז נסענו הביתה, ומיכאל ביקש, כמו מדי יום, ללכת 'לגן של הטוטו.' הטוטו הוא תרנגול. יש גן משחקים קרוב אלינו, ובבית סמוך אליו, מעבר לגדר, גדלים תרנוגולים ואפרוחים. ומיכאל מאוד אוהב להאכילם ולהתבונן בהם.
שיירי המצות מפסח כבר נגמרו, אבל הלכנו לשם בכל זאת. הילדים ביקשו להתנדנד בנדנדות. שמתי כל אחד מהם בנדנדה, הבטתי בהם ואמרתי לעצמי שהם במקום בטוח, ושאלה כנראה יהיו הרגעים הפנויים-יחסית היחידים שיהיו לי במשך היום.
התיישבתי למולם על ספסל, הוצאתי בנחישות את עט הפיילוט ואת המחברת הצהובה שלי, וכתבתי חצי סצנה לרומאן. בסצנה הזאת, שלא שייכת לליין אפ המרכזי של עלילתו, הגיבורה שלי נמצאת בבוקר אביבי נהדר, ולא מעלה על דעתה מה יעלה בגורלה בהמשכו.
מיד אחרי כן ניגף בנה בחצר, ראשו ניטח באבן ושלולית דם נקווית מתחתיו.
היא מרימה אותו בידיה ורצה אל המרפא.
המרפא קיבל את דיוקנו של הרוקח הדרום אמריקני, שבבית המרקחת שלו, ביפו, קניתי הבוקר את התרופות למיכאל.
אבל כשביקשתי לכתוב את הדיאלוג ביניהם, בין אם מוטרפת מדאגה לבין רוקח כבד שמיעה, הילדים כבר ביקשו לרדת מן הנדנדה, והסצנה נותרה באמצע.
האמת, גם די יראתי מלכתוב אותה. חששתי שמא המאגיה של הכתיבה תביא על ראשי מה שאני מדמיין אצל הגיבורה שלי. ואצלה בנה הפעוט שכב על דרגש בבית המרפא, מעולף, ובקושי נשם.
אז ממילא גם רציתי לחדול מכתיבת הסצנה הזאת.
מי שסיפק לי את מלוא הסיבות לעצור את כתיבתה היה דניאל, שהחליט להעז ולטפס בסולם הגבוה של המגלשה הגבוהה. בראותי שהוא נחוש בדעתו לעשות כן הבנתי שהוא כבר מוכן לזה, פיזית, וטיפסתי אחריו, להשגיח עליו שלא יישמט דרך כל הפיר.
רגע אחרי כן גם מיכאל הצטרף לזה. וכיוון שהוא קצת פחות חזק מאחיו, ואחיזתו בשלבי הסולם הייתה רופפת, הייתי צריך להשגיח עליו בשבע עיניים.
אבל הם טיפסו וגלשו במגלשה של הגדולים שש-שבע פעמים לפחות.
אחרי כן הלכנו הביתה, דרך המכולת השכונתית, אכלנו והלכנו לנוח. כשהתעוררנו, הרגשתי שמיכאל חם, ואמנם היה לו גם חום.
אז נתתי לו נר אקמולי, נסענו לסבא ושבנו הביתה רק בעשר בלילה לערך.
דניאל כבר היה רדום, מיכאל התעורר משנת הדרך בלי חום, והתעקש להיות איתי עוד שעה שלמה. לשבת לידי שעה שאני כותב פוסט בבלוג, להתבונן בידיי הרצות על המקלדת ובאותיות המצטברות, סדורות שורות שורות, על המסך.
ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
היום הבנתי, שאין מה לעשות. אני לא יכול עוד לכתוב כמו שכתבתי בעבר, ארבע עד שש שעות אחר הצהריים, מארבע אחר הצהריים עד עשר בלילה, ואז לצאת להתאוורר, לבלות. הזמן הזה ביממה כבר לא קיים מבחינתי.
הזמן היחיד שנותר לי הוא השכם בבוקר, בדקות שבין קימתי להשכמתם, או בלילה, בין הירדמותם לבין זו שלי, בשעתיים שבהן בדרך כלל אני גולש באינטרנט, מפני שאני עייף מכדי לעשות כל דבר אחר, ומשום שאני זקוק להפוגה, ולמעט מגע, ולו וירטואלי, עם אנשים, עם חברים.
שהכתיבה עכשיו תמשיך להיות פרגמנטרית, ולכן כדאי שאבחר פרויקטים שהפרגמנטריות טובה ומועילה להם. כמו, למשל, כתיבת שירים, או סיפורים קצרים, או שרבוט סצנות ראשוניות לפיתוח אחרי כן.
שאני פשוט מבדיוק מוכרח להמשיך לכתוב, ושעלי להתמיד בזה בדרכים חדשות, למשל, כמו כתיבתי בבלוג הזה, שהיא שופעת ומצטברת ועוד תשמש בעתיד לאיזה ספר גדול.
שאין טעם ואסור לי לת
לות את אי-הכתיבה שלי בילדיי ובהורותי, מפני שזה מזיק לקשר בינינו וגם חוטא לאמת.
שבחרתי להיות הורה בשיא הקריירה שלי כסופר, אחרי שהוצאתי לאור כבר שמונה עשר ספרים וכתבתי עוד לפחות ככמות הזאת ספרים, וששום דבר לא הלך לאיבוד, שעוד אכתוב ועוד אפרסם. אבל כדי שזה יקרה, עלי לשוב ולכתוב מדי יום, לא משנה מה, לא משנה באיזה ז'אנר, באיזה מדיום, ביד, במכונת הכתיבה או במחשב הנייד או הנייח, ואפילו בפתקי תזכורת בסמרטפון, ושאין טעם שאשפוט את עצמי על חוסר יכולת להתמיד בתהליכים, מפני שהתהליך היחיד שבו עלי להתמיד כרגע הוא גידול ילדיי והטיפול בהם, והכתיבה בכל יום משהו, עם מה שיש. עם המצאי הקיים של חוויות, תחושות וחומרים.
כי כשאני מסתכל על זה, אני מבין שזה לא מעט.
ובכל זאת, כתבתי הבוקר חצי סצנה, בערב שני פוסטים, אחד מוכתב מלמעלה ואחד מוכתב מן הלב. ואני עוד לא מרגיש מסופק. כי לא חזרתי לקו העלילה המרכזי של הרומאן הבא שלי.
מי יודע, אולי זה יקרה בחלומות הלילה, שהרבה פעמים מביאים לי סצנות או סיפורים חדשים שלמים בתוכם, או מחר, או מחרתיים. עוד נראה.
בינתיים אשתדל לכתוב מדי יום, ובכל יום רק עוד משהו מעבר לפוסט בבלוג. זו החלטתי בלילה הזה.
כי אחרי הכול, ספר לא מתחיל בגרסתו המושלמת. הוא מתחיל ככה. בפתקים, ברשימות בודדות, בפסקאות, שבסוף מותכים יחד ונהיים לספר.
