הזקנים והים

     את הרשומה הזאת אני כותב בעיקר לעצמי, כדי לא לשכוח את הערב הראשון שהלכתי בו עם מיכאל ודניאל למסעדה.

     הערב לא התקיימה אצלנו ארוחה משפחתית. כולנו היינו עייפים מן החג, והחלטנו שגם לסבא מותר קצת לנוח. אני גם התחלתי לקחת כדור נגד האלרגיה שתקפה אותי, כבכל חילופי עונות, שהופך אותי לישנוני עד אמצע היום, כך שממילא לא היה לי כוח לכלום. לא לבשל, ודאי שלא לנסוע.

     וכך בא לי הרעיון: ללכת עם בניי, לראשונה בחייהם, למסעדה. ולא סתם מסעדה, אלא כזו האהובה עלי ביותר. "הזקן והים" ביפו.

     כשבישרתי זאת לאילנה היא הייתה ספקנית. "מצפות לך כל מיני הפתעות," היא אמרה ופנתה לטפל בארוחת הערב המשפחתית שלה.

     המסעדה שוכנת ממש מעל צוקי הים. מי שישב, כמונו, בשולחנות בחצרה, ולא בתוכה, יכול לאכול ולהתבונן בים. כיוון שבאנו לשם בשש וחצי בערב, זכינו לאכול למול מראות השקיעה והדמדומים, והילדים נהנו מזה מאוד.

     הלכנו למסעדה עם האקס שלי. זה היה מקום הבילוי המועדף על שנינו כשהיינו יחד, וממילא, מאז הוא בזוגיות חדשה, לא ראיתיו זמן רב. צלצלתי אליו, הצעתי לו להתלוות אלינו לשם, ולשמחתי הוא נענה.

     אז רחצתי את הילדים לכבוד שבת, הלבשתי אותם בחולצה של איש, חולצות כפתורים עם משבצות, שמבגרות אותם, נכנסנו למכונית ונסענו למסעדה. זה היה נחמד, לנהוג במכונית של האקס, שאותה רכשתי ממנו כשנפרדנו, כדי שאוכל להסתייע בה בגידול הילדים, כשהוא יושב לצידי והילדים מאחוריי, מבטאים במהירות מפליאה את שמו.

     התיישבנו במסעדה, על שולחן לארבעה, מול הים. המלצר הגיע ובמהירות האופיינית למסעדה זו, שתפוסתה רבה ותור הממתינים אליה מתשרך עד הכביש, פרש על השולחן עשרות צלחות של סלטים שונים, צבעוניים ומגרים את החך.

     שמתי למיכאל ולדניאל קצת סלט כרוב, חומוס, כדור פלאפל חצוי לשניים, עגבניות ועוד על הצלחת, ומזגתי להם לימונדה טרייה לכוסות החד פעמיות שקיבלנו. הם הביעו את התפעלותם בקריאות כשהביא המלצר אל השולחן את הלאפה הענקית. "פיתה! פיתה!" קראו. אבל אחרי שטעמו כזית מן הסלטים העדיפו לשתות לימונדה. מיכאל שתה ממנה, מבקש כדרכו עוד 'פיש.' שזה 'מיץ.' דניאל הסתקרן מתחיבת מיני סלטים לתוך כוס הלימונדה ושכשוך ידו בתוכה.

     "אם יש משהו שאני לא סובל זה ילדים שמתלכלכים מאוכל," אמר לי האקס, כשגהרתי מעל השולחן וניגבתי את ידיו ופניו של דניאל מן החומוס ושיירי הסלטים.

     צחקתי.

     "זה טבעי, וזו דרכם ללמוד," אמרתי לו.

     אחרי כן בא המלצר לשאול מה נרצה במנה העיקרית. הוא הזמין לברק. אני דניס. לילדים הזמנתי מנת שיפודי פרגיות עם צ'יפס.

     כשהמנות הגיעו הורדתי את נתחי הפרגית מן השיפודים ומיהרתי להרחיקם מן השולחן. אחרי כן בצעתי כל נתח לשניים, להקטינו ולקררו מעט, והצעתי להם לאכול. דניאל אכל בתיאבון, כמו תמיד. מיכאל היה עסוק בקריעת ארבע שקיות סוכר בשיניו, כרסום סוכר ולחליפין שפיכתו על צלחתו ועל השולחן מסביב. הוא לא חדל מזה אלא כשהרחקתי ממנו את מתקן הסוכר, ואחריו גם את מתקן המפיות, שתלש ממנו מפית אחרי מפית, כדי 'לנקות' את הסוכר שפיזר.

     בינתיים האקס ואני ישבנו ואכלנו דגים, ושוחחנו.

     "לא ייאמן, אבל אנחנו ממש מצליחים לאכול ארוחת ערב בחוץ, וגם לדבר," אמרתי לו.

     הוא חייך.

     בינתיים הילדים ירדו ממושביהם, קרבו אל המעקה המפריד בין מרפסת המסעדה לגרם המדרגות מתחתיה, וניסו לגעת בראשי הממתינים למטה. אחרי כן נטל מיכאל כמה מפיות נייר, כיווץ אותם בידו והשליכן אל מעבר למעקה.

     סיימנו לאכול. אני נעמדתי לעשן, מביט ממרחק בילדים, שלא יתכופפו אל מעבר למעקה העץ. את הקפה כבר שתיתי בעמידה.

     כשיצאנו החוצה לקחנו את הילדים עד קצה מגרש החנייה, כדי לצפות ממנו, בגובה, בים. הוא שכב שם, פרוש כיריעת חושך כסופה, מואר בפנסי הטיילת ובכוכבי השמיים. זה היה מראה מרהיב.

     החזרתי את האקס לדירתו, במכונית שהייתה שלו פעם, הילדים אמרו לו 'ביי, ביי,' ואז נסענו הביתה.

     הייתי כל כך גאה בהם, שנכנסתי לאילנה כדי לספר לה זאת. 

     אבל זמן קצר אחרי כן, שעה שהילדים נכנסו אליה עם שאריות בקבוקי המטרנה של הערב המוקדם בידיהם, יצאה אלי החוצה, ישבתי בחצר, ושאלה אותי "תגיד, אתה רוצה שאני אזרוק בשבילך את הבקבוקים?"

     "לא," השבתי לה, "אני גומל אותם בשלבים."

     "השלבים האלה נמשכים כבר שלושה חודשים," ציינה.

     "כשהילדים חוזרים מהגן, ומבקשים בקבוקי, אני לא מתכוון לדחוק אותם לפינה," אמרתי לה, "אז כן, זה לוקח זמן. זה תהליך."

     "אתה צריך להציע להם כל מיני מזונות אחרים." 

     שתקתי.

     הרי זה מה שאני עושה כבר מזמן, וביתר שאת בזמן האחרון. הרי בימים האחרונים אני מקפיד להציע להם פירות, למשל, עוגה ביתית או ארטיקים תוצרת בית שאני מכין מול עיניהם, למעשה הם מקפא מיוגורט טבעי עם תות שדה כתוש בבלנדר, או תמר, משמש ושתי עוגיות פסח עם יוגורט. והרי רק בערב הזה הצעתי בפניהם מגוון עשיר של סלטים, ונתחי פרגיות וצ'יפס, ולימונדה טבעית, ששתו לראשונה בחייהם.

     אמרתי לעצמי, שאני יודע שאני פועל נכון. זה בסדר גמור אם הם עוד אוכלים בקבוק פעמיים ביום, כי מאז שהיו תינוקות לא השתמשו במוצץ, וגם לא ינקו חלב אם, ובקבוק המטרנה הוא בעבורם טעם של בית ושל ילדות.

     נכנסתי איתם הביתה, קראנו סיפור במיטה של אבא, ואחרי כן ניגשתי אל המטבח, שקשקתי להם מטרנה בבקבוק וה
כנתי להם בקבוקי ללילה. שיהיו שמחים.