החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (57).
הערב קיבלתי הודעה מחברת פייסבוק שלי. וכך כתבה לי: "היום בסוף שיעור פילטיס בקיבוץ הזורע אני שומעת את הדברים הללו: אישה א: אני ממש לא אוהבת לקרוא ספרים של סופרים ישראלים. אישה ב: כן גם אני לא. לא מסתדרת איתם. אישה א: אני לא נוגעת בספרים של סופרים ישראלים. אבל "הספר הנזיר היהודי" התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב. זה משהו אחר. וואלה שמחה בשבילך" ועל כך עניתי לה: "משמח לשמוע מצד אחד, ומצער מצד שני. תודה."
אני מניח שאינני צריך להסביר מה שימח אותי ומה העציב אותי בהודעה זאת.
דקות לפני כן השבתי הודעת ווטסאפ לבחור צעיר, בן עשרים ושתיים, ששלח לי בשבוע שעבר שיר משלו לחוות דעת בווטסאפ. בשבוע שעבר כתב לי: "אהלן אילן. הופניתי אליך מח'-ט'. אני סטודנט בן 22 שהתחיל באמצע השירות את דרכו הספרותית ומחפש ביקורות, תחרויות ומקומות לפרסם בהם. אבל עזוב – קח דוגמית ותשפוט בעצמך:" וצירף שיר. היום בצהריים, משלא הגבתי לו, שלח לי הודעה נוספת בזו הלשון: "… הכל טוב? אם אתה לא מעוניין, אז תגיד ואחפש מקושר אחר".
ואז התיישבתי וכתבתי לו את ההודעה הבאה:
"שלום א'. האמת היא שכל כך כעסתי על הפלישה שלך אל תוך חיי עם שיר בהודעת ווטסאפ, שפשוט הדחקתי את זה לחלוטין. אני מבין שאתה צעיר ואולי לא מכיר את חוקי המשחק. אבל: 1. לא שולחים למשורר שיר לווטסאפ. זו פלישה למרחב האישי. 2. קודם שולחים הודעה ושואלים אם אפשר לשלוח וכמה שירים ולאיזו כתובת. 3. אני לעולם לא מוכן לקרוא שירים באופן דיגיטלי אלא בכתב בלבד. הכתיבה וגם הקריאה הדיגיטלית משבשות את המוסיקה של השיר והורסות את הכתיבה ואת קריאתו. 4. בדרך כלל משוררים וסופרים גובים כסף על קריאת כתבי יד של אחרים. 5. לא כותבים לאדם 'אם אתה לא מעוניין אז תגיד ואחפש מקושר אחר.' מה זה 'מקושר אחר'? למה לשון האיום הזאת?
"ואחרי כל אלה, תודה שפנית אלי, דרישת שלום חמה לח'-ט'. השיר שלך ראשוני. הוא מראה כישרון, אך גם מקומות שכותבים בתחילת דרכם נופלים בהם – חריזה מיותרת, הגבהה לשונית לא הכרחית, ובעיקר – הגבהה רגשית מופרזת. זה לא הכיוון הביאליקי. זו הקצנה דרמטית מיותרת לגמרי של מראה הר מושלג והמחשבה שלך מאחריו. הייתי עושה מזה שיר נוף מתומצת בן 4-5 שורות. הדבר הכי טוב שאני יכול להציע לך הוא – לקרוא המון שירה מתקופות שונות, ואני מדבר הן על השירה העברית הקדומה והן ובעיקר על ספרי השירה שראו אור משנות החמישים והשישים ועד ימינו, לקרוא גם בכתבי עת ובבמות ספרותיות און ליין, לראות איך כותבים כיום, ולכתוב המון. ואם אתה אכן רוצה לשמוע בעצתי, כרגע אל תמהר להראות את שיריך לאיש, וודאי שלא להעלות אותם על במה פומבית. תן להם להבשיל בחושך, ולעצמך לצמוח. ואם תרצה בעוד זמן להראות לי עוד דברים, אמור לי. בהצלחה רבה, אילן."
רגע אחרי כן הוספתי עוד שורה: "נשום עמוק. כתבתי בחדות, אך כוונותיי הכי טובות. לעזור לך הן בתהליך הכניסה שלך לעולם הספרות, וגם, ובעיקר, בכתיבתך:)".
הבוקר קראתי פוסט של חברתי, הסופרת מאירה גולדברג-ברנע, בו סיפרה כיצד כתבה ביקורת קשה על ספר חדש, ואז החליטה לגנוז אותה, למחוק אותה כליל, כדי לא לפגוע בסופרת אחרת. ואז חשבתי על ספר מסוים שקראתי לפני שבוע. קראתי אותו מתוך עניין, והתקשיתי בו מאד.
הספר הזה הוא רומן היסטורי, מהז'אנר שאני כותב בו, ולכן ניגשתי אליו מתוך סקרנות רבה. אבל הוא נכתב באופן שונה לחלוטין מכתיבתי שלי. במקום לשמור על הבדיון, על העולם הבדיוני של הטקסט, המבוסס על תחקיר היסטורי מקיף לפחות כמו זה שאני עורך בספריי, יש בו מעבר כול הזמן בין עבר להווה, בין העבר ההיסטורי לבין הווה הכתיבה, באופן שסופרים מקצועיים קוראים לו 'שבירת הממד הרביעי', כלומר מיטוט חומות הבדיון.
מלאכת הסיפור המסוימת הזאת נעשית ביד מיומנת. בסופו של דבר שני מישורי העלילה, זה ההיסטורי וזה ההווי, נשזרים ביד אמן. אבל בעבורי, הפריעה של גבולות הבדיון פגמה ביכולת הצלילה שלי לתוך העלילה ההיסטורית. יתר על כן, ככול שהכותבים שאלו את עצמם שוב ושוב בתוך הטקסט שאלות רטוריות בנוגע לדמויות ההיסטוריות, פגמו, בעבורי, בסמכותיות המוקנית לקול המספר מתוך הטקסט. בעיניי, בכול הנוגע לרומן היסטורי זוהי טעות גדולה. דווקא בז'אנר הרומן ההיסטורי הקורא צריך לדעת ולהרגיש, שלמספר יש סמכות, שהוא יודע על מה הוא מדבר ומה הוא מספר. סמכות זו היא המקנה לסופר את היכולת למלא את המתווה ההיסטורי של חיי הדמויות ואת החורים השחורים באשר לעולמן הפנימי – שהרי רק במקרים נדירים מאד אנו יכולים לדעת ממקור ראשון מה התחולל בעולמן הפנימי – באמצעות בדיון.
מיד אחרי כן קראתי עוד רומן היסטורי, "המקובל האחרון מליסבון," מאת ריצ'רד זימלר. הרומן הזה כבש אותי לחלוטין. הוא כתוב כמו ספר מתח, בלש היסטורי, שבו דמות אחת מתחקה אחר גורל אבותיה. גם בו יש סיפור מסגרת בהווה הכותב, ובתוכו הסיפור 'הכתוב' של הדמות החוקרת בתוך המישור ההיסטורי את תעלומת הרצח של דודו. אבל כאן, היחסים בין בדיון לבין ממשות, בין הווה הכותב לבין עבר הדמויות, נשמרים בקפידה. מה ששייך לסיפור המסגרת שייך לו, ומה ששייך לעבר ההיסטורי שייך לו. למעשה, סיפור המסגרת נועד רק להקנות רושם של אמינות לסיפור שמצא הכותב, כביכול, והוא פרי עטו של הדמות הראשית בסיפור ההיסטורי.
שקלתי היטב האם לכתוב ביקורת על הרומן הראשון שקראתי מבין השניים. לבסוף החלטתי שלא אעשה זאת. מכמה סיבות. ראשית, חשדתי בעצמי, שמא אני מחפש בספרי זולתי את דרכי כתיבתי שלי, וזה מקום לא ראוי להתחיל לבקר או לשפוט מתוכו. ואחרי ככלות הכול, הספר ההוא כתוב ביד מיומנת, הגם שאינה ידי-שלי. שנית, וזה לא פחות חשוב, הכותבים של הרומן הראשון מוכרים לי, ולא רציתי בשום פנים ואופן לפגוע בהם או לפגום ביצירה וביצירתיות שלהם. הסתפקתי בזה שכתבתי להם באופן אישי, שכנראה תפיסתנו את ז'אנר הרומן ההיסטורי שונה לחלוטין. ואידך זיל גמור.
החיים הספרותיים הם מערכת מורכבת וייחודית. כאשר אנחנו צעירים, העושים את צעדינו הראשונים בעולם הספרות, איש אינו חונך אותנו או מכין אותנו לקראתו. לוקח לכול אחד ואחת מאתנו שנים ללמוד איך להתנהל בעולם הספרות, ועל פי רוב זה קורה בניסוי וטעיה. רק שמחיר הטעות עלול להיות בזה די חמור.
הפעם הראשונה ששלחתי בה שירים וסיפורים למישהו הייתה ליוסי קריים, עורך 'פרוזה.' הגעתי אליו דרך יותם ראובני, שאותו אינני זוכר איך הכרתי, ויוסי פגש אותי ופרסם מהם בשמחה. בתוך כך גם הכרתי את המשוררת והמתרגמת ריבה רובין, היא תרגמה משיריי לאנגלית ואני משיריה לעברית, ודרכה הגעתי ליעקב בסר, ב"עתון 77," ושלחתי שירים גם אליו.
מה שלא ידעתי הוא, שעד זמן לא קצר לפני כן, יעקב בסר ויוסי קריים ערכו יחד את 'פרוזה,' וכתוצאה מאיזה קונפליקט ביניהם נפרדו דרכיהם, ויעקב הקים את 'עתון 77.' את זה הבנתי רק כאשר אחד מהם, אינני זוכר עוד מי מהם, אך נדמה לי שהיה זה יעקב, הבהיר לי בצורה מפורשת, שאינני יכול לפרסם בשני כתבי העת גם יחד, שעלי 'לבחור צד'.
באותה תקופה גם ראה אור ספר שיריי הראשון, 'לטאה מכושפת,' בהוצאת 'מרתף 29' ליד עקד, בעריכתו של המשורר איתמר יעוז-קסט. אני התחלתי אז את צעדיי הראשונים כסגן עורך הדף לספרות ב'על המשמר,' וכאשר סיפרתי לעורכי א.ב.יפה על תהליך ההוצאה לאור של הספר, על עלות הוצאתו לאור ועל מה שקרה לי אחרי כן, הציע לי לכתוב על כך מאמר.
בתום לב גמור התיישבתי וכתבתי מאמר, שכותרתו הייתה 'מסלול הייסורים של משורר צעיר.' סיפרתי בו על הוצאתו לאור של ספר ביכוריי. אחרי שהמאמר התפרסם, נודע לי כי איתמר יעוז קסט נפגע ממנו עד עמקי נשמתו. אשתו לא סלחה לי על המאמר הזה עד יום מותה. ואני רציתי לקבור את עצמי מבושה. הרי איתמר היה אלי נדיב וחביב, שוחח אתי על עולם הספרות ואפילו הזמין אותי אל ביתו, שם זכיתי להכיר את אשתו וילדיו. איך יכולתי לפגוע בו כך?
שנה או שנתיים אחרי כן שלחתי שירים לנתן זך, והוא הזמין אותי להיפגש אתו בבית קפה בדיזנגוף. באתי לשם מלא התרגשות, ונפעמתי מאוד מכך שישב אתי ושוחח אתי על שירה, אגב כך גם ירד על המצלול בשיריי, ואפילו הזמין אותי אל ביתו. באתי אתו לשם מלא יראת קודש. תוך כדי שיחה גלגל אתי דברים על אורציון ברתנא ואברהם בלבן, שני עורכים וחוקרי ספרות ומשוררים, והשיא לי עצה לכתוב עליהם.
כתבתי. פגעתי. לשווא.
אברהם היה בעלה של נחמה בלבן, מורה לספרות בבית הספר התיכון שגדלתי בו. בביתם התוודעתי לראשונה, ובאופן הנכון, החכם והמלהיב ביותר, לשירי 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן. עד היום אני עוד זוכר את הרצאתו המאלפת של אברהם על הספר. ואורציון תמיד היה חביב אלי באופן יוצא דופן. רק זמן ממושך אחרי כן הבנתי, שנתן זך פשוט עשה בי שימוש כעט להשכיר, ואני, בתמימותי ובטמטומי, נתתי לו להשתמש בי כדי לנגח את זולתו.
מאז ניתקתי ממנו קשר. וככל שחלפו השנים רק גיליתי עד כמה מרה ורעה היא פגיעתו, כלפי אלתרמן, כלפי רבים אחרים, ובסופו של דבר גם כלפיי.
במהלך השנים שעבדתי בהן כעורך ב'על המשמר,' למדתי אצל א.ב.יפה, עורכי בקודש והמנטור שלי, וגם אצל פרופ' נורית גוברין, שהייתה המנחה שלי לעבודת הגמר לתואר שני, להיות ממלכתי. הבנתי, שעבודתי כעורך היא עבודה בשירות הציבור, התרבות והספרות העברית. לא פחות. שלא רק שאני מוכרח לשמור על ניקיון ידיי ולשוני, שעלי להיזהר מאוד בכבודם של סופרים.ות אחרים.ות. שבכל גיליון של 'הדף לספרות' ראוי שאתן שירה וסיפורת, ביקורת וסקירה, תמונה מתערוכת אמנות או הצגה, מכל סגנון ומכל ז'אנר, מכל דור ומכל 'מחנה' ספרותי. שכן, תפקידי הוא לייצג ולשקף ב'דף לספרות' את ספרותנו המתהווה, מבלי לנקוט עמדה אישית לגביה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהזמנתי לא אחת יצירות לפרסום גם ממשוררי הקבוצה היריבה לקבוצתי, אף על פי שהיינו עוינים כל כך אלה לאלה, מסיבות של מחלוקת עזה בתחום הפואטיקה, עד שאפילו לא אמרנו איש לרעהו שלום ב'גילמן'.
במהלך הלימוד של עבודתי כעורך, בשירות הרפובליקה הספרותית, כמו שדן מירון קרא לזה, המשכתי לעשות טעויות. היו כמה וכמה מאמרים שעד היום אני אוכל את עצמי על שכתבתי ופרסמתי אותם. בתוכם בעיקר שלושה מאמרי ביקורת על דוד אבידן, מוטי גלדמן ונתן יונתן, ומשהו על סופרי הקיבוץ הארצי. על מה שיכולתי להתנצל בפני נמעניהם, התנצלתי. ואם לא הספקתי להתנצל בעודם בחיים, התנצלתי בפני שארי בשרם. כי זאת גיליתי: כתבתי אותם מתוך יוהרתו של צעיר, הבטוח שסגנונו הוא הנכון, מתוך עוורונו של מהפכן, לא מתוך רוחב היריעה של רפובליקן.
מאז חלפו שנים. אני התבגרתי, תודה לאל, ולמדתי בדרך הקשה להמתין קצת בין רגע סיום הכתיבה של משהו לבין פרסומו, מה שהפסיכולוגית שלי קוראת לו 'מרווח'. כן. את המושג הזה למדתי רק בשנה החולפת, שבה היא מלווה אותי בשיחות זום. היא בכלל מתמחה בתאומים, אבל כעת היא כבר מתמחה גם בסופר שהוא אביהם. והיא מלמדת אותי לרַוֵוח, לרווח בין דחף לבין תגובה, בין מחשבה לבין פעולה, ובין כתיבה לבין פרסומה.
האמינו לי, זה לא קל. לא אחת נפלתי במלכודת הזאת, בתגובה דִחְפִּית מהירה ונמהרת על משהו. כך, למשל, בפרשת השיר 'תחזקנה,' שתרדוף אותי כנראה עד יום מותי וגם אחריו. אמנם, כתבתיו מתוך עקה עמוקה, בתחושה שאני נאבק על הישרדותי כיהודי וכישראלי. אך בינתיים למדתי עד כמה גירויים מסוימים, המעוררים בי את חרדת ההישרדות של בן הדור השני לשואה, עלולים להוציא ממני אלימות רצחנית, והבנתי כי בין כתיבת שיר כזה לבין פרסומו המרחק אמור להיות רב.
כיום, שאני בן שישים ואחת, תכף שישים ושתיים, אני משתדל לפחות לבדוק את עצמי פעם ופעמיים בטרם אני מעלה משהו מפרי עטי בפומבי, ועל אחת כמה וכמה באופן מודפס.
החפזון, אומרים בתרבות הערבית, הוא מהשטן. אֵלעַגַ'לֵה מִן (אל)שַיַטַאן. כנראה שהערבים צדקו. אחרי הכול, גם פרק י"ט בספר משלי מזהיר : "טוֹב-רָשׁ, הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו, וְהוּא כְסִיל. גַּם בְּלֹא-דַעַת נֶפֶשׁ לֹא-טוֹב; וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא […] קֹנֶה-לֵּב, אֹהֵב נַפְשׁוֹ; שֹׁמֵר תְּבוּנָה, לִמְצֹא-טוֹב. עֵד שְׁקָרִים, לֹא יִנָּקֶה; וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד.."
ערב טוב.
