היא היתה אישה נהדרת

"אתם כאן והסבתות עושות חיים, מה?" גיחך למולי הגבר הסטרייט, שעבר דרך בית הקפה יחד עם בת זוגו.

הוא הלך כל כך מהר שלא הספקתי לענות לו, שאמי, מנוחתה עדן, כבר לא ממש עושה חיים, ואת הסבתא השנייה, ההודית, לא הייתה לי הזכות להכיר. גם רציתי לומר לו, שזה שהפנים של מיטשל חברי ושלי כבר נחרצו בתלמי החיים, אין משמעות שאנו סבים. אבל לא הספקתי.

רגע אחרי כן יצאו מבית הקפה בני זוג חייכניים, באמצע חייהם. האישה כבר חלפה על פנינו שעה שקלטה את שני הילדים בידיים שלנו, סבה לאחור, ניגשה אלינו ושאלה

"תאומים, נכון?"

נו כן, אהבלה, מה חשבת, שעגלת התאומים שלנו היא אדנית?

"כן," חייכתי אליה בנועם.

"זהים? לא זהים," שאלה-ענתה לעצמה. "אוי, איזה חמוד הוא," נגעה במיכאל. ואז סבה אל דניאל. "זה לא שאתה לא יפה. גם אתה חמוד. אבל הוא," סבה שוב למיכאל ונגעה בלחיו, "יש בו משהו מיוחד."

רציתי להרביץ לה. אבל אז הגיע השוס.

"אה, זה לא עליכם שכתבו בעיתונים?" שאלה בחביבות, ובעלה חייך והניד בהתלהבות בראשו.

"לא," אמרתי לה בקצרה.

הם פלטו עוד אי אילו פניני חוכמה והסתלקו משם, מזל שחם, וקשה להתעכב בחוץ.

"הסבטקסט של זה," אמרתי למיטשל, הוא "אה, אתם הומואים, נכון?"

מיטשל צחקק. שנינו מבינים בסבטקסט. בשביל זה אנחנו כותבים ועורכים איש את כתביו של רעהו.

זה היה מצחיק, לולא זה גם היה עצוב. מפני שה'יציאות' האלה של אנשים מעידות על עומק הדעות הקדומות שלהם, וההנחות המוקדמות שלהם, לפיהן – שני גברים קמוטי פנים, היושבים יחד עם שני עוללים בבית קפה ביום שישי בבוקר, הם ודאי שני חצאי זוגות של סבים וסבתות משני הצדדים. (כבר יכולתי לדמיין את הסבתות המדויימנות החבויות במשפט הזה. הן עושות יום כיף בבריכת גורדון, עם בגד ים שלם וכובע רחצה מגומי. יש להן פולקעס עבות, אבל בלי שיער גוף. הן מורטות אותו בשעווה. והן אוכלות פרי מתחת לשמשיה ומריחות מקרם הגנה עם מקדם גבוה).

אופס, אני חושש שגם אני גורר אל תוך המונח 'סבתות' דעה קדומה.

טוב, אז הסבתות שאני מדמיין הן שתי חתיכות שזופות, עם שיער ערמוני ארוך, גולש עד מעבר לכתפיהן. רואים קצת רפיסות בגפיהן, אבל הן עודן מחוטבות. הן יושבות על שני כסאות נוח לבנים לשפת הבריכה של בית המלון ושותות קמפרי עם קרח. או קוקטייל קיצי, עם קיסם שמשיה נעוץ בפרי.

בעצם, בלי הקיסם.

בימים האחרונים מתגלגלת שרשרת דומה של תכתובת ב"פורום אבות גאים" בפייסבוק. פורום סגור של אבות הומואים. רצים שם קטעים שחבל על הזמן. אבל מכיוון שאני רוצה לשמור על חסיון, אספר רק מה אני הכנסתי שם, פניני חוכמה כדלקמן:

איך אתה מסתדר, בטח נורא קשה לך

האמת היא שלא קשה לי בכלל. קשה לי רק כששואלים אותי אם קשה לי, ואני פתאום מרגיש מחוייב שיהיה לי קשה. ומתקשה להודות כמה זה קל, כמה, בעצם, לגדל שניים זה הרבה יותר קל מלגדל אחד. כי ממילא אתה לא מצפה מעצמך להיות מושלם, וגם הם לא, גם הקטנים מבינים מהר מאוד שתשומת הלב שלך נחלקת, ועל פי רוב מתחשבים בזה. אבל כששואלים אותך איך אתה מסתדר ומיד גם עונים תחתיך, בטח נורא קשה לך, מה תגיד, שבעצם זה נורא קל? מה פתאום. ראיתם פעם יהודי שיסרב לעמדת הקורבן? אז אני נאנח ואומר, בעזרת השם, שלא יהיה יותר גרוע. או – לפעמים קשה, לפעמים יותר קל. את/ה יודע/ת איך זה. או – ברוך השם, מסתדרים. כל התשובות נכונות

.

אבל המשפט הכי הורס הוא "אוי, איזה ילדים מתוקים… איפה האימא?"

את המשפט הזה שמעתי כבר בדלהי, ברחוב, ובשדה התעופה. ברחוב עוד עניתי שאלה ילדים שנולדו בפונדקאות. בשדה התעופה כבר רציתי לומר שהאימא מתה. אבל אבא שלי עצר אותי.

בארץ כבר השתגעתי כששאלו אותי את זאת. אז אמרתי בפשטות "אני האימא."

מומלץ להחזיק כוס מים בצד, למקרה חירום.

אין הרבה אנשים שמסוגלים לעמוד בתשובה כזאת.

לכן, ייתכן שבפעם הבאה אספוק כפותיי בייאוש ואומר, "האימא נפטרה בלידה. כמה חבל. היא הייתה אישה נהדרת."

שבת שלום וברכה.