הילד הכי רגיש בעולם

   בדיוק נשכבתי בתחתונים ובגופיה על מזרן ההתעמלות, על הארץ, עוצם את עיניי וסופר לאחור, מרפה את גופי, שוקע לתוך הרגיעה המבורכת של המדיטציה, שעה שירד דניאל למטה, ממרר בבכי.

    "מה קרה, דניאל?" שאלתי מתוך ריחוף, עולה במהירות מן המקום שהייתי שקוע בו מעלה.

     "אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים," בכה דניאל.

     "בוא, בוא אלי," הרמתי את ידיי וקלטתי אותו בתוכן. "שכב כאן, ספר לי מה חלמת."

     "חלמתי שסבא ואתה מתים," בכה דניאל. "שאתם לא בחיים ובעולם יותר."

     הזדקפתי, והרמתי אותו בידיי. הסתובבתי איתו ככה בחדר, אחרי כן התיישבתי איתו על הספה, מנחם אותו בחיבוקי.

     "וגם פינו והחתולים ימותו," בכה דניאל את לבו. רק היום מת עוד דג גופי באקווריום שלנו. מיכאל הוא זה ששם לב לכך.

     ישבנו וחיבקתי אותו כך, עד שנרגע. אחרי כן שאלתיו –

     "אתה רוצה ללכת לישון, או לשוחח?"

     "לשוחח."

     "אז רגע," אמרתי. התלבשתי, ושבתי והתיישבתי איתו על הספה בסלון, בחושך, רק שלהבת נרות השבת מרצדת בחלל.

     "אתה יודע, דניאל, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי זה יקרה. אני מקווה שסבא ואני נחיה עוד הרבה שנים אתכם יחד. אבל זו הסיבה בשבילה כדאי ליהנות מכול יום. לאהוב זה את זה, להיות נחמדים איש לרעהו, וגם לבעלי החיים והעצים והצמחים."

     "אבא, פעם יותם ואני ראינו עץ מת. ירד לו דם. גם העצים והפרחים מתים," חזר לבכות.

     "חמוד שלי, מה שראיתם היה שרף. כשעץ נפצע, יורד לו שרף מן הפצע, וזה כמו הדם של העץ. אבל הוא לא מת. עץ מת הוא עץ יבש. ואילו עץ ירוק הוא עץ חי," הזכרתי לו. "דרך אגב, אתה יודע שאפשר לחבק עץ, ולבקש ממנו שייקח ממך את העצבות וייתן לך שמחה? פשוט מבקשים את זה בלב. אומרים בלב, 'עץ יקר, קח ממני את העצבות ותן לי שמחה. תן לי את כוחות החיים שלך.'"

     "כן, אבא, אני יודע. קוראים לזה 'עץ קסם.'"

     "מעניין. מי לימד אותך את זה?"

     "אף אחד. זה אני המצאתי."

     "זה נכון מאד. ואפשר גם לחבק את הכלבה או החתולים, ולבקש מהם שייקחו ממך את העצבות ויתנו לך שמחה."

     "ואפשר לחבק גם את כול המשפחה, או את אבא, זה נקרא 'אבא קסם,'" חייך דניאל.

     הוא ישב על ברכיי, פניו אלי, רגליו כרוכות מסביבי.

     "אבל יכול להיות הוריקן, שישבור את הבית וייקח אותך," נחרד שוב.

     "בוא אסביר לך משהו, דניאל. אנחנו גרים בארץ, שיש בה מעט מאוד אסונות טבע," אמרתי לו. "בישראל לא יכול להיות הוריקן, כי הוא צריך אוקינוס כדי לקרות. פה מקסימום יכולה להיות רעידת אדמה, וגם היא באה רק פעם במאה שנה."

     "וצונאמי? יכול להיות צונאמי על תל אביב?"

     "צונאמי קורה כשיש רעידת אדמה, אבל רק קרוב לים, ואין לך מה לדאוג דניאל, כי אנחנו גרים עכשיו על הר, בגובה שש מאות מטר מעל הים. כך שצונמי לא יכול לפגוע בנו."

     "אבל ישנה הכינרת."

     "נכון, אבל היא נמצאת הרבה יותר נמוך מאיתנו, כאן, בתובל. רק היום הייתי ליד הכינרת. לוקח כמעט שעה לרדת מן ההרים ולהגיע אליה."

     "אבל צונאמי יכול להיות גבוה כמו בית. ואם רעידת האדמה חזקה הוא יכול להיות גבוה עוד יותר."

     "נכון. אבל בשביל זה אנחנו גרים גבוה. וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. יש לנו בית, ואנחנו יחד, ונהיה יחד עוד שנים רבות."

     לאט לאט השתנה נושא השיחה. נרות השבת ריצדו. אמרתי לו שהם מרצדים, והוא שאל מה זה 'מרצדים,' אז עניתי לו שזה כמו 'מהבהבים,' כמו שהם עושים כעת. ואז שאל ממה עשויה אש, ואיך נוצרת חלודה, וממה עשויים מים. ואחרי כן ביקש טוסט עם גבינה צהובה, וישבנו ושוחחנו, בעודו אוכל, והוא כבר מחייך, וגומות החן משני צדי פיו מעמיקות וממלאות את שנינו בשמחה.

     "אבא, די, למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוא צחק.

     "כי אני מאוד נהנה לשוחח איתך. זה הרבה יותר כיף מאשר כשאתה רב איתי או צועק עלי," אמרתי לו. "הייתי שמח אם כול יום היינו יושבים ומשוחחים ככה."

     "אני נהנה לשוחח איתך בלילה," הוא אמר. "במשך היום אתה עובד, ואני לא רוצה להפריע לך."

     "אז אני מבקש ממך שתפריע. כי רוב הדברים שאני עושה יכולים להידחות. פשוט תיגש אלי, ותגיד לי 'אבא, פוס! עכשיו זמן דניאל!'" זה מאוד הצחיק אותו. "באמת, דניאל, אני מבקש שכול יום תבקש ממני זמן אישי."

     "לפעמים אני אוהב להיות עם עצמי. לא עם חברים ולא עם מיכאל. ולא עם אבא. פשוט עם עצמי."

     "זה טוב מאוד, גם אני ככה," השבתי לו. "הרי אני זקוק כול יום לכתיבה בבוקר, כדי להיות קצת עם עצמי. זה מה שנותן לי את הכוח להיות אבא טוב יותר אחרי כן. חוץ מזה, תדע לך, שזו הסיבה שאני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. בתל אביב אני מכיר כול כך הרבה אנשים, שבכול מקום שהלכתי היו אנשים שהכרתי, ולא היה לי זמן לעצמי. פה יש לי מעט חברים, ויש לי הרבה יותר זמן לעצמי."

     שוחחנו המון. הוא שאל אם כשפותחים את הבטן למישהו מרדימים אותו מקודם לכן, ואמרתי שכן, ואז שאל אם עושים את זה גם לבעלי לחיים, והסברתי לו שכאשר בעל חיים צריך ניתוח הווטרינר, או הווטרינרית, מרדימים אותו כמובן, ומשתמשים בסכין קטן יותר. ואז שאל אם פתחו לי את הבטן כשהם  נולדו, ואני שחקתי ואמרתי לו שפתחו את הבטן לסימה סן, הפונדקאית שלהם, כדי לעזור לה ללדת אותם, ושזה נקרא 'ניתוח קיסרי.'

     "ואחרי כן תפרו לה את הבטן?" שאל, "וראו את התפרים?"

     "על התפרים צומח שיער גוף," הסברתי לו. "וזה עובר."

     באותו רגע קיבלתי הודעת ס.מ.ס מחבר שביקש להיפגש הערב. עניתי לו שאני יושב עם בן שלי, שלא נרדם. הוא הציע שאספר לו סיפור. לך תסביר איזו חוויה עמוקה אתה עובר.

     "אבא, מי זה היה?"

     "חבר שלי שאתה לא מכיר."

     "איך קוראים לו?"

     "אדם."

     "יש אדם ב'סמי הכבאי.' הוא מבוגר או ילד?"

     "הוא מבוגר."

     "הוא עזר לך להביא אותנו לעולם?"

     "לא. מה פתאום. מי שעזר לי זה סבא, ודודה מיכל, ודוד עמרי, ודוקטור שיבאני."

     וכך הלאה והלאה.

     שוב הייתה לי התחושה המדהימה, שאני מגלה מחדש את הבן שלי. כי במשך היום, פעמים רבות הוא מתנגד לי, או מדבר אלי בצעקות, עומד על שלו, ואפילו מחקה אותי בטון הדיבור שלו, באומרו לי דברים כמו "אבא, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב" וכו'. שהוא נטל ממני את האסרטיביות והעצמאות והעמידה על שלו, משקף לי פנים שלי.

     חשבתי על כך, שכאשר אנחנו מבלים בחוג זה לא ככה. בחוג הם מתנהגים אחרת לגמרי. אבל משהו בדיאלוג שלי איתם הוא לעתים נוקשה מדי ויוצר בינינו חיכוך. אולי זה בגלל שאני קודם כול גבר, שרוצה שהדברים ייעשו בדרכו, אולי זו העובדה, שאני סובל מלקות מסוימת, המוכרת לי מזה שנים רבות – שאני שומע רק דברים שנאמרים לי ברגיסטר גבוה, ובדרך כלל לא קולט כשדברים נאמרים לי בחצאי טונים, בשקט.

     ואולי זה נובע מן העיקשות שלי. כמו, למשל, התעקשותי לקלח אותם הערב. הם סירבו ללכת לישון איתי בצהריים, בשתיים, וגם לא ממש אכלו. כשהתעוררתי בארבע, דניאל ישן ומיכאל נרדם מעט אחרי כן. בחמש וחצי הערתי אותם לארוחת השבת שהכנתי, אחרי שנועצתי בדבר זה עם רכזת החינוך בישוב. תהיתי אם להעירם אם לאו, והיא הציעה שאעיר אותם כדי לתת להם מטעמה של שבת, וגם כדי שלא יהיה להם לילה לבן.

     אז הערתי אותם, והושבתי אותם לארוחת השבת. הדלקתי נרות, עשיתי קידוש ושמתי להם אוכל בצלחת. דניאל אכל עוף ופירה, מיכאל לא נגע בכלום. אחרי כן סירבו להתקלח, ואני הכרחתי אותם לעשות כן, מפני שלעולם אינני מכניס ילד מלוכלך למיטה שלו. הם התמרדו, ואחרי שקילחתי והלבשתי אותם בפיג'מות הייתי צריך לשבת עם כול אחד מהם בנפרד, בחיבוק ממושך, ולהסביר לכול אחד מהם, שאני בסך הכול מבקש בטובתם, רוצה שיילכו לישון נקיים, ושאני מצטער שכפיתי עליהם את המקלחת. ואז, מתוך חיבוקים וליטופים, נכנסו לישון.

     ואז ירדתי למטה כדי להירגע במדיטציה, ודניאל ירד למטה בוכה.

     גיל שש הוא זמן שילדים מגלים בו את סופיות החיים, ומתחילים להבין מה זה אומר מבחינתם. במשפחות חד-הוריות כזו שלנו, הנושא הזה אקוטי מאד. אני מקווה שהצלחתי קצת להרגיע אצלו את המקום הזה. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי מעבירים אותי שיעור גדול בחיים. והם מחברים אותי לא רק לצד האימהי שבי, אלא גם לילד שבי. ועל כך עוד אכתוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.