יומן מלחמה (38).
כבר יומיים שאני רק מנקה, אופה ומבשל. אתמול בבוקר הצלחתי לשכתב הרבה מן הספר הבא שלי, ולכתוב סצנה שחסרה בו, אבל אחרי כן, אחרי סדנת הבוקר שהייתה לי, התחלתי לנקות את הבית, ולבשל, ומאז לא הפסקתי.
כתמיד, כשאני מנקה את הבית הגדול הזה, אני מאזין לרדיו באמצעות הסמטרפון שתקוע לי בכיס. אבל ההאזנה כעת לרדיו קשה ומייסרת. רשימת הנופלים היומית, הסיפורים האישיים של כול אחד מהם, דברי ההספד מבני משפחה וחברים, הניסיון של התקשורת לספר דבר חיובי אחד על כול נופל, משהו שהתנדב למענו, משהו שאהב לעשות, משהו שהקדיש לו את חייו, ועל אחת כמה וכמה הראיונות עם המשפחות, השאלות הכאילו-רגישות, כאילו-מתחשבות, שנועדו לסחוט את בכי הכאב ואת עצמת היגון מן המרואיינים והמרואיינות, כול זה מרתיח את הדם וקורע את הנפש.
אז ישנם רגעים שבהם אני מפסיק את הרדיו, ומשתקע לזמן קצר בשקט. ומנסה לעשות משהו, ליזום משהו. אתמול ניקיתי את הבית ועשיתי שלוש מכונות כביסה. הבוקר שלי עבר כולו בניקיון ארוך מאד של המקרר, נדמה לי שזה ניקיון המקרר הכי ממושך שהיה לי אי פעם, פשוט מפני שאזלו כוחותיי. ואז, כשגיליתי כמה גבינות שפג תוקפן הצטברו במקרר, החלטתי להכין מאפה גבינות ומנגולד ועשבים מן הגינה. אז יצאתי לחצר עם זוג מספריים, קטפתי מנגולד ופטרוזיליה ועלי גדילן ומה שחשבתי שהוא עלי כתמה (ממשפחת שן הארי) ויש האומרים שזה עולש.
גזרתי בזהירות מעלי הגדילן את שוליהם הקוצניים, ובישלתי את כל העלים במים כדי להפיג את מרירותם, ואז קצצתי אותם וערבבתי אותם עם כול שאריות הגבינה, וביצה, וקצת קמח ופלפל ומלח, ובו-בזמן הכנתי בצק שמרים, וגלגלתי שתי רולדות של בצק שמרים ממולא בכול טוב הזה.
ואז נזכרתי שאבא בא אלינו מחר, והוא אוהב מרק עוף, ובכל פעם מחדש הוא נאלץ לאכול אצלנו מרק כתום, כי זה מה שמיכאל אוהב. אז החלטתי להפתיע אותו במרק עוף זך, על פי המתכון שלו. לקחתי סיר גדול, הכנסתי לתוכו בצל וגזר וקישוא וסלרי ופטרוזיליה ושמיר ותפוח אדמה ודלעת וגרון הודו שלם, ושלוש עצמות בקר ואת כול עצמות העוף ששמרתי במקפיא כפי שיעץ לי פעם חברי, השף בועז צאירי, כי יש בהן את כול הטעמים שהסתפגו בהן מן הבישול. הכנסתי הכול לסיר, ויצא מרק נהדר. עכשיו הוא מצטנן במקרר. בבוקר אסיר ממנו את מקפא השומן ויהיה לי מרק טוב לאבא.
בינתיים גיליתי שנתח הדלעת היפה שקניתי כבר תכף מרקיב. אז הסרתי ממנו את החלקים הלא טובים, חתכתי אותו לקוביות, והכנתי לעצמי מרק דלעת חריף, עם גזר, בצל, דלעת, פלפל שחור ופפריקה חריפה. מיכאל חזר הביתה מחג המעלות, שהתקיים אצלנו הערב, ושאל מה עם מרק בשבילו. אז נעמדתי להכין מרק שלישי. מרק כתום. בטטה, עדשים צהובות, בצל, גזר. כך, אפוא, סיימתי את היום עם מאפה מנגולד וגבינות ושלושה סוגי מרק ומקרר נקי.
ואז ראיתי שכול זה לא עוזר לי. שכול הניקיון והאפייה והבישול והכביסה הללו לא מפיגים בי את הכאב, את האימה, את תחושת השבר. ושאני פשוט לא יכול להמשיך לנשום ככה. אז לקחתי חצי כדור קסנקס, מה שאני עושה לעתים נדירות ביותר, כי אמנם אני אדם חזק, פעלתן, נחוש. אבל לא צריך לסבול את עומס הכאב הזה.
המציאות הזאת קורעת את הלב ואת הנפש. הניכור הנובע מן הפער העמוק בין התנהגות הממשלה – בהימנעות בדיון ב'יום שאחרי', בביזת האוצר, בהדחות פוליטיות, בניסיון להשפיע על פסק דין עילת הסבירות בהדלפת טיוטתו – לבין מצב הציבור, הוא בלתי נסבל. כל אחד ואחת מאתנו מתמודדים כעת לא רק עם שבירת הביטחון האישי והביטחון במדינה, לא רק עם אי הוודאות האישית והכלכלית, לא רק עם הדאגה האיומה לחטופים, לנעדרים ולחיילות ולחיילים, אלא עם שלטון מושחת, מנותק ומנוכר, המתנהל בספירה משלו, כאילו לא התחולל כאן טבח, כאילו לא התרחש כאן האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל, כאילו אין השמיים משחירים מצפון.
הממשלה הזאת חייבת ללכת. ממשלה השולחת את בניה להילחם בשש מתוך שבע זירות, מבלי שתהיה לה תמונה מדינת של היום שאחרי, ממשלה המסרבת אפילו לדון בכך משיקולי הישרדות פוליטיים, היא ממשלה השולחת, הלכה למעשה, את מיטב בנינו אל מותם המיותר. אפשר לכאוב, להישבר ולהכיל נפילה של בנים, כשיודעים שהם מגינים על המולדת, בעוד הדרג המדיני מכין אופציה מדינית לסיום המלחמה ולהשבת המצב עד כמה שאפשר לקדמותו. אי אפשר להכיל את הכאב הזה כאשר אותה ממשלה בגללה נקלענו לטבח ולמלחמה בעקבותיו לא מתווה שום תאריך ושום מתווה מדיני לסיום המלחמה הזאת, ורק מדרבנת את הלוחמים להמשיך במשימתם.
אחרי הערב הזה, שבו דחה ראש הממשלה את הדיון ב'יום שאחרי,' לא רק משפחות החטופים והרצוחים והנעדרים צריכות להיות ברחובות. כול מי שיש לו בן או בת, בן זוג או בת זוג או קרוב משפחה בעזה, או באחת משבע זירות הלחימה האחרונות חייב לצאת לרחובות, לתבוע הצבת מטרות ברורות ללחימה ותמונת סיום למלחמה. אם לא נעשה כן, עזה 2023 תהפוך ללבנון שלפני הנסיגה ממנה, ולבנון עצמה תהפוך לעזה. וזה יעלה לנו במחיר נורא ואיום של נופלים רבים מאד.
אבות, אימהות, בני ובנות זוג של לוחמים – זה עליכם. צאו לרחובות. לא הממשלה הזאת צריכה לנהל את המלחמה הקשה שנקלענו אליה, ולא הממשלה הזאת צריכה לקבוע את סיום המלחמה במדינאות ואת עתידנו כאן.
