יומן מלחמה (78).
אחרי היממה האחרונה לא ברור לי ממה אני חרד יותר, מן האיראנים או מן המשטר בישראל. האיראנים ממלאים את העולם באיומים וגם בתזוזות פיסיות של כוח אדם ושל נשק לקראת מחר, ואצלנו, אנשי המחנה הממלכתי, ראש השב"כ והמשטרה מכתימים את המפגינים על חירותנו כאנרכיסטים אלימים שעוד רגע רוצחים ראש ממשלה (כאילו סכנה כזו בכלל קיימת בצד השמאלי של המפה הפוליטית ואינה תמיד, אבל תמיד, נחלת הימין) – ובזה מכשירים מעצרי מנע מנהליים וחלילה ירי חי במפגינים. כך שבאמת אינני יודע ממה לחרוד קודם.
הבוקר הזה דווקא התחיל נהדר. נסעתי עם דניאל לבית הספר 'שיח' במושב עמקא, כדי שיבדוק אם בית הספר הזה מתאים לו לשנה הבאה. התקבלנו שם בזרועות פתוחות. דניאל השתלב מיד במעגל תלמידים, ואחריו זכה לסיור בבית הספר, בהדרכת נער מכיתה ח' (שנראה כמו שמיניסט) ונערה מכיתה ז'. אני השתרכתי אחריהם כדי ללמוד עוד קצת על בית הספר הזה, שהוא הכי לא בית ספר שיש – מדי יום, במעגל הבוקר, החונכ/ת מספרים לילדים מי נמצא באותו יום בבית הספר מצוות המורים, ואז כול ילד/ה בוחר מה לעשות באותו יום.
האפשרויות מגוונות, הרוח חופשית ומעודד חשיבה עצמאית, חברותיות ויצירתיות. זה היה מעניין מאד.
כשיצאנו משם דניאל אמר שהוא לא רוצה לחזור לבית הספר, אלא הביתה. אז הצעתי לו שנרד לקניות בכרמיאל. מכיוון שמחר עלולה להיפתח מלחמת אירן-ישראל, העדפתי להקדים את הקניות לסוף השבוע. וכך עשינו.
אחר הצהריים רציתי מאד לכתוב פרקים בספר הבא שלי. אבל המקרר דרש ניקוי. אז ניקיתי את המקרר, ומכיוון שזיהיתי בו די הרבה פירות וירקות כמושים, התחלתי לבשל ולאפות, וזה לא נגמר עד שעת ליל מאוחרת.
זה התחיל בתותים כמושים, שהפכו לריבת תות וקינמון. זה המשיך בריבת אשכולית אדומה, קלמנטינות וג'ינג'ר, והמשיך בצ'אטני תפוחי עץ וצימוקים, ואז בקארי בקר וירקות לארוחת צהרים, משאריות הסינטה שדניאל צבר במשך שלושה ימים יחד עם חצי כרוב כמוש וגזר וקישוא ורצועות פלפל אדום וצהוב וירוק, בשתי עוגות פרי בחושות עם שסק, תפוחי עץ, קלמנטינות ובשתי כיכרות לחם 50% חיטה מלאה עם שיבולת שועל, צימוקים, פיסות משמש מיובש, פיסטוק, אגוזי מלך, צ'יה, זרעי פשתן, זרעי כוסברה וקצח, וגם בפשטידת תפוחי אדמה, קישואים ובצל, עם גבינות שפג תוקפן (קוטג', גבינה צהובה וגבינת עובש).
הכול יצא טעים ומהמם. בחיי. ואז הבטתי בכל אלה ואמרתי לעצמי, אין ספק שאני חרד. רק במצב חרדה אני מסוגל להפיק מתחת ידיי כמות כזו של תבשילים ודברי מאפה, יצירתיים ומגוונים כול כך. כבן הדור השני לשואה חונכתי תמיד, שבבית צריך שיהיה מחסן חירום עם מים ומוצרי מזון קשים, וכמובן תיק עזרה ראשונה, פנס, טרנזיסטור עם סוללות ותיק מילוט. אבל אצלי העניין הזה, ההצטיידות במזון לשעת חירום, תפס טוויסט יצירתי – אפייה ובישול כדרך להפגת המתח, וגם כמזון לשעת צרה. וכיוון שאת הכול בישלתי משאריות, גם מחזרתי מזון, ולא זרקתי אוכל, שזו בכלל מעלה יתרה.
אז עכשיו יש פה חרדה – ובית מלא אוכל. חבל שהבחור שפגשתי לא נמצא פה, הוא היה נהנה. אבל הוא גר בצד אחר של הארץ. היום, כשבישלתי ואפיתי אמרתי לעצמי, שטוב שנפגשנו השבוע. אם אמצא את עצמי מתפגר תחת מתקפת טילים לפחות אדע שאני מתפגר שמח ומסופק.
אני לא יודע מה יהיה. כשעמדתי ובישלתי ואפיתי הרגשתי צל, ממש צל כבד, מעל ראשי. זה היה מוחשי כול כך, שהיה לי ברור שזה סימן אזהרה. אבל הסטתי אותו הצידה והמשכתי בשלי. אני לא זז מכאן. לא מפני השטן האיראני ולא מפני סוכני הדיקטטורה. אם יבואו לעצור אותי במעצר מנהלי בגלל ההסתה של ערוץ 14 כלפיי, שסימן אותי בשבוע שעבר כאנרכיסט, לפחות ימצאו אותי עושה ספונג'ה, אופה או מבשל, ויבינו שהם עוצרים אימא-אבא במשרה מלאה, שזה עיסוקי המלא, ומלבד יכולת הכתיבה שלי אין לי שום כלי נשק בבית, אפילו לא סכין מטבח ראויה לשמה.
ההתלבטות היחידה שנותרה לי היא, האם ארד מחר השכם בבוקר לכרמיאל לקנות את עיתוני השבת, או אישאר בבית, עם הילדים, שחס וחלילה לא יתקפו את ישראל בעודי נע בין כרמיאל לתובל.
בספטמבר 2002 שודרה בתקשורת שיחת טלפון של שרה נתניהו עם פעיל הליכוד שמעון דרעי, בה אמרה: "ביבי הוא מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה מידה לאומי. במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף? יאללה, למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד. אנשים כאן יישחטו". אחרי כן חזרה בה מדבריה בטענה שנאמרו בשעת כעס. אבל הימים האלה, מאז ה-7.10 ועד עתה, ערב מלחמה עם איראן, מוכיחים כי אמרה אמת. כבר נשחטנו ונשרפנו, עכשיו נשאר רק שהמדינה לא תחזיק מעמד ותישרף כולה. וכול זאת, בזכותה ובזכות בעלה, זוג מתועב, מושחת ונטול עכבות, שדרדר את ישראל לאסון החמור בתולדותיה, ובפניה אסון חמור עוד יותר.
אינני יודע מה עוד צריך לקרות כדי שהעם הזה יתעשת ויעיף אותם לכול הרוחות. אבל אני יודע דבר אחד. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ברמה כזאת של חרדה קיומית, שאליה קלע אותנו בנימין נתניהו, שבמחיר מלחמתו על חירותו האישית מפני דין צדק מדינה שלמה נמצאת כעת בחרדה קיומית, ו-134 חטופות וחטופים מרצים את ימי המאסר שהוא אמור היה לרצות, ולא בתנאי כליאה טובים כאלה שיזכה בהם, אלא במנהרות חמאס.
וכיוון שכאלה הם פני הדברים, מוטב לי לשבת בשקט בבית, לאפות, לבשל ולקוות שאם תפרוץ מחר מלחמה היא תהיה מהירה, חותכת וחד משמעית. לכאן, או לכאן.
