טוב, את המיליונר עוד לא פגשתי, גם לא את הבית.
אבל תשמעו מה קרה לי הבוקר.
היום היה אצלי שיפוצניק. בחור יקר, שקיבלתי את פרטיו ממישהי המשתתפת בסדנאות הכתיבה שלי. כידוע למי שעוקב אחרי הפוסטים שלי, בחדר האמבטייה ובפינת הכביסה ניבעו כתמי רטיבות ועליהם עובש, וכיוון שעובש ממש לא בריא לאיש, ודאי שלא לילדים, היה לי חשוב לתקן את זה.
בתחילה רציתי לחסוך כסף, אז התייעצתי בשתי חנויות לחומרי בניין מה עלי לעשות, קניתי ספריי נגד עובש וחומר טיוח וסיד ואפילו מברשות צבע. אבל זה שכב כאן, כי חששתי שלא אעשה עבודה טובה.
ואז קיבלתי את השם והטלפון של הבחור הזה, שקבעתי איתו שיפוץ להיום, יום לפני תחילת חופשת הקיץ של הילדים.
הוא הגיע בבוקר, עם פועל, חיש קל גירדו את הקירות וטיפלו בהם. בשלב מסוים, כשהפועל עבד על טיוח הקירות ושיופם, ישבנו קצת לשוחח.
כבר במפגש הקודם שלנו, שבו סיכמנו על העבודה ועלותה, הוא סיפר לי על עצמו ועל משפחתו ואני סיפרתי לו על משפחתי. הוא די נפעם מסיפורנו.
היום, בעודנו יושבים ומשוחחים, הביט בי פתאום ושאל, כמו משום מקום –
"תגיד, אפשר לתרום לך סלון חדש?"
הבטתי בו נדהם.
"אתה חבר פייסבוק שלי?" שאלתי.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"למה?" שאל.
"כי רק אתמול כתבתי בפייסבוק על כמה צירופי מקרים שהיו לי לאחרונה," ואז סיפרתי לו על מיטות הילדים ומגיניהן, כולן מ"דני הנקר," ועוד לא עברו 24 שעות, והנה אתה מציע לי סלון."
"תשמע, אתה מקבל אנשים כאן, בסדנאות כתיבה, ואני רואה באיזה מצב הסלון שלך, ובמקרה, אשתי ואני הזמננו סלון חדש, ויש לנו את הסלון הקודם למסירה. אשמח לתת לך אותו," השיב לי.
"תודה רבה," עניתי.
הוא חייג לאשתו, ביקש ממנה שתצלם את הסלון ותשלח לנו את התמונות. בן-רגע הן הגיעו, כי ככה זה בעידן האינטרנט ונפלאות הסלולר, והסלון נראה נהדר. לפחות בתמונות.
"בעוד שבוע נקבל את הסלון החדש, ואז אבקש מן המובילים שיביאו לך את הסלון הביתה ויקחו מכאן את הסלון הישן שלך," אמר, "ואם לא יסכימו אביא לך אותו בעצמי עד הדלת."
לא ידעתי את נפשי מרוב תודה. לו, ולריבונו של עולם.
"ואגב, למה ביקשת גם מטבח חדש?" חזר איתי לסיפור הפוסט של אמש.
"כי המטבח שלי די רקוב," הודיתי בפניו. "בעל המקצוע שחתך לי את השיש חתך אותו לא טוב, השאיר מרווח בין הכיריים לשיש, וכל פעם שאני מנקה אותו, מדי שבוע, נוזלים מים לתוך ארונות המטבח. וככה זה כבר כמה שנים. חוץ מזה," הוספתי, "אין לי ארונות עליונים. רק תחתונים. עד עכשיו הסתדרתי. אבל עכשיו, עם שני ילדים, זה כבר לא כל כך פשוט."
התביישתי לפתוח בפניו את הארונות ולהראות לו את מצבם.
"טוב שאמרת לי," ענה לי. "אם יזדמן לי לפרק איזה מטבח במצב טוב אביא לך אותו וארכיב לך אותו בלי עלות."
"אני אשלם לך על העבודה הזאת," הבטחתי לו.
"וחוץ מזה, כל דבר שיש לך לתקן, חשמל וככה, אל תתבייש להתקשר אלי," הוסיף. "נעים לי לבוא לבית שלך. הוא נותן תחושה של אתגר."
שילמתי לו על עבודתו, לחצנו ידיים.
אחרי שהלך, בעודי שוטף את הרצפה ומנקה את הבית לפני שובם של הילדים מן המעון, לא ידעתי את נפשי מרוב תודה לאל וליקום, וגם לאביבה מהסדנה שלי, על ששלחו לי אותו, את מלאך החסד הזה.
ואמרתי לעצמי, שהנה, צדקה חברתי מרסלה, המתקשרת, שהוכיחה אותי לא מזמן על כך שאינני מבקש חזק מספיק מן היקום מה שדרוש לי.
היא צדקה לגמרי.
הנה, ביקשתי סלון, והוא הגיע.
עכשיו נראה מתי יבוא מטבח.
ובית חדש.
ובעל.
אפשר גם לא מיליונר. אפשר גם בעל לב זהב ונשמה טובה.
זה יספיק לי לגמרי.
מה שמזכיר לי את המושג 'תודעת שגשוג,' ששמעתי אותו לראשונה מחברתי שלי אלקיים, לפני המון שנים. מה שמזכיר לי שלמדתי ממנה לכתוב 'אישורים', affirmations, שבכל פעם שכתבתי אותם ושיננתי אותם שיניתי את חיי מקצה אל קצה. עד כדי כך, שאפילו האקס פסיכולוג שלי אמר לי תמיד, לחזור לכתוב ולקרוא אישורים, כי הם מרגיעים אותי ועושים לי טוב.
הגיע הזמן לחדש את האישורים.
תודה לאל, ליקום, לאביבה, למרסלה וגם לשיפוצניק, שהזכירו לי את זה.
לילה טוב.
