היום הבנתי שאני מיליארדר. נעזוב רגע את רבע מיליון השקלים שאני חב לבנקים, ואת העובדה שאני רושם כול הוצאה, בתקווה ללמוד, בגילי, להתנהל נכון מבחינה כלכלית וגם לחסוך כסף. הבנתי שאני מיליארדר, ובאותו רגע לא היה מאושר ממני. עולמי נפתח מחדש.
זה קרה לי במהלך סדנת הכתיבה הבוקר, זו הקבועה, של קבוצת הבוגרות, הנפגשת כבר כמה שנים טובות בביתי, מדי יום רביעי. שש מתוך תשע חברות הגיעו. כל אחת הביאה פרק ממשהו שהיא כותבת, אמרה כמה מילים על מקומו ברצף הכתיבה שלה, ועל תהליך הכתיבה והחלה קוראת.
אנחנו ישבנו והקשבנו. אני הקשבתי, כדרכי, עם עט. תיקנתי תיקוני עריכה על העותק המודפס שהוגש לי על ידי כול אחת מן הנוכחות. כך יוצא, שמדי מפגש אני בעצם עורך להן את הטקסטים, באהבה, ובלי תוספת שכר.
היום הייתי רדום לחלוטין, בשל הכדור האנטי אלרגי שהתחלתי לוקח אמש, וגם משום שבלילה מיכאל ודניאל העירו אותי פעמיים בשביל לאכול. ובכול זאת, ישבתי קשוב, האזנתי לכול אחת ואחת מהן, בעודי נלחם בשמורות עיניי הנעצמות מאליהן. כשסיימנו, הבטתי בחברות מסביבי, ואמרתי להן – אתן עשירות, ואני מיליארדר.
"מה זאת אומרת?" שאלה מישהי וחייכה.
"תראו איזה עושר סגנוני אתן מביאות מדי שבוע, איזה עושר של עולמות, כול אחת בתוך עולמה הבדיוני," השבתי לה, "אני נהנה כול כך מן המפגש אתכן, שאני פשוט מיליארדר."
עם ההרגשה הטובה הזאת הלכתי לנוח. אחר הצהריים הבאתי את מיכאל ודניאל מן המעון, מן הבית פסענו שלושתנו למרכז סוזן דלל, שם ביקשו וקיבלו גלידה תות. השתהינו קצת בסוזן דלל. הזמנתי את הילדים לשחק בבאר, והם נענו לזה, ובחדווה גדולה ליקטו את כול התפוזים שנפלו מעציהם בחלקה האחורי של החצר, והשליכו אותם לתוך הבאר, מבעד לסורג המכסה עליה.
כשסיימנו לנקות את החצר מתפוזים, אמר מיכאל שהוא רוצה ללכת לגן השעשועים. נעתרתי לכך בשמחה. הלכנו ברגל ממרכז סוזן דלל לגן השעשועים, נהנינו בו, ואחרי כן גם בגן הסמוך, של מתקני הכושר לגדולים. רק כשכבר רציתי לחזור הביתה, כי נעשה קר והתחיל להחשיך, סירב דניאל לבוא אתי, והייתי צריך להרכיבו על כתפיי רוב הדרך הביתה, כדי שיתרצה ויבוא עמנו.
זה מה שאבא שלי ואילנה לא יכולים לעשות. שניהם נשבעו לי, ששוב לא ייצאו עם הילדים לסוזן דלל, כי הם רצים ומתרוצצים ובורחים להם אל הכביש הראשי. אצלי הם לא ברחו לשום מקום. אבל בהחלט נתתי להם להשתולל ברחה, ובגן המשחקים, וכאשר דניאל סירב לחזור הביתה הוא זכה במה שאיווה לו יותר מכול – טרמפ על כתפי אביו.
כשחזרנו הביתה אכלנו, ואז נגמרו לי הכוחות. מיכאל ביקש שאפתח להם את קופסת הברגים מפלסטיק על השטיח. עשיתי כן, ונשכבתי לנוח קצת על הספה בסלון, בעודם משחקים.
אבל הם רק ראו אותי נשכב על הספה ומיד שאלו.
"אבא, מה אתה עושה?" שאל מיכאל.
"נשכבתי לנוח. אני מאוד מאוד עייף," אמרתי לו.
"למה?"
"כי אני לא מרגיש כול כך טוב."
דניאל עלה על הספה, ונשכב עלי. בטנו על בטני, ונח ככה, מניח לי לחבקו. ואז הוא התיישב לידי, התבונן בי ואמר –
"אבא, אני מאוד אוהב אותך." ואז גם הפשיל את חולצתי כלפי מעלה כדי לנשק לי את הבטן ולעשות לי 'ניפוחים' מצחיקים.
ראה זאת מיכאל והצטרף אליו.
ואני שכבתי על הספה בסלון, שני ילדיי מנסים לשובב את נפשי (אחרי כן גם רקדו לצורך זה על השטיח, למשמע שירי ילדים מן הדי.וי.די), מתבשם ממה שאמר לי דניאל, ומרגיש מאושר, וגם עשיר. כן. באהבה.
אמנם, את המשפט 'אני אוהב אותך ילד,' הם שומעים הרבה ממני. אבל לגמרי לא מובן מאליו שדניאל יישב לידי ויאמר לי אותו, בטון הנכון, מלא רוך ותום ואהבה, בבקשו להשיב אלי את נפשי.
הילדים האלה הם פשוט אוצר. אין מה לדבר. זה מה שאמרתי היום לגננת האחראית בגן, כשבאתי לקחתם הביתה.
"אני לא יודע מה אתכן," אמרתי לה, "אבל אני חושב שיש לי ילדים מדהימים."
והיא ושתי הגננות האחרות שישבו עמה לשולחן הנהנו בחיוך.
לילה טוב.
