בימים האחרונים אני מבלה זמן רב בגלישה בין אתרי פונדקאות בהודו, קורא בלוגים של אנשים שכבר עשו את זה, והפכו להורים מאושרים, עובר בין פורומים, שאלות נפוצות, תיאורים של תהליך הפונדקאות במרפאות פוריות שונות, מתכתב עימן ומקבל הצעות מחיר.
זוג רגיל, המבקש להביא לעולם ילד, עושה זאת בפשטות יתרה. נכנס למיטה ומכבה את האור. אני, כגבר הומו, רק פתחתי בצעדים ראשונים במסע ממושך, העתיד לשנות את חיי. אין בליבי על כך, חלילה. להפך. אני רק רוצה שכל זה כבר יתממש, ואזכה להחזיק את ילדי בין ידיי.
המחשבות מניין אשיג את הממון הדרוש לי כדי להפוך להורה הולידו רעיונות רבים. בתחילה חשבתי לפנות לחנויות הספרים ולבקש מהם שיגבירו את מכירות ספריי, כמחווה אנושית של עזרה במימוש ההורות. אחרי כן, כשחישבתי את גובה התמלוגים שאהיה זכאי להם ואת משך הזמן שייקח לי לחסוך את הסכום הנדרש לי, לפונדקאות בהודו, כמאה ועשרים אלף שקלים, הבנתי שזה ייקח שנים. אם אסתמך על משכורתי כמורה או על תמלוגיי כסופר, כנראה שאתפגר מקודם.
אז חשבתי למכור כלייה. מה זה כבר לוותר על כלייה בת חמישים ואחת שנים, במצב משומש, בשביל ילד? הרי אם חלילה יזדקק לכלייה במהלך חייו אעשה כן בלי מחשבה נוספת.
שקלתי אפילו מכירת איברים נוספים. אבל אז נזכרתי שאני רוצה להיות אב, לחיות ולראות את ילדי גדל, וקציר איברים לא כל כך מסתדר עם זה.
ככל שהעמקתי בנושא הבנתי את גודל האבסורד הטמון בחקיקה הקיימת בישראל. מדינת ישראל, מדינה צעירה, שכלכלתה נתונה לתנודות חריפות, הנובעות ממצב מלחמה מתמשך, מהחרמה מתפשטת של סחורה ישראלית, מעליית מחיריהם של חומרי הגלם ועוד, מונעת מגברים בוגרים כמוני להפוך ליחידות קצה של יצרנות מתמדת.
אסביר להלן את הגיוני.
מדינת ישראל מונעת מהומואים להיות להורים. חוק הפונדקאות שלה מתיר רק לזוגות נשואים לחתום הסכם פונדקאות, ומחייב אותנו לאסוף כסף ולנסוע לחו"ל, להוציאו שם, כדי להביא לכאן את ילדינו. למעשה, היא צריכה לעשות ההפך מזה. לתקן את חוק הפונדקאות בארץ, כך שיאפשר להומואים לעשות את זה כאן, בליווי הלוואת מדינה להורות.
אנחנו כל כך רוצים להיות הורים, עד שאנחנו מגרדים מתחת לאדמה כסף ונוסעים לבזבז אותו בארץ אחרת. כך, אפוא, אנו מגיעים שלא מרצוננו לידי פגיעה ישירה בשיעורי הצמיחה של המשק. לעומת זאת, אם המדינה תתקן את חוק הפונדקאות ותיתן לנו הלוואת הורות, נוכל לעשות זאת כאן. מאותו רגע, למעשה, נהיה שבויים בידיה, והיא, המדינה, רק תרוויח מזה.
הורותנו המיוחדת תביא לייצור מקומות עבודה ותסייע לבלימת האבטלה, להפחתת ההוצאה הממשלתית על דמי אבטלה ולהגדלת השכר הממוצע במשק. נשים ומשפחות קשות יום יוכלו לקבל תשלום נדיב בעבור תרומת ביציות או פונדקאות. רופאים העוסקים בפיריון ירוויחו. בתי החולים יקבלו תוספת הכנסה מריבוי לידות. אחרי כן יתחילו גם חברות אחרות להרוויח. חברות לייצור או לייבוא מזון חליפי לתינוקות, חברות תרופות וחברות לייצור בגדי תינוקות, רהיטי תינוקות, צעצועים וכל מה שילד נזקק לו.
ככל שיגדל הילד יהפוך ליחידה מייצרת רווח למטפלות. הרי נהיה מוכרחים לעבוד כדי לפרנסו, ונזדקק לצורך זה לסיוע של מטפלות אישיות, שמשכורתן נעה בין חמשת אלפים לששת אלפים שקלים בחודש.
אחרי כן הילד יעבור לפעוטון, לגן, לבית ספר יסודי, לחטיבת ביניים ולתיכון. כידוע, כל אחד ממוסדות החינוך האלה גובה כספים רבים מן ההורים, כך שאנו, האבות, נעמיד לרשות המדינה יחידות מייצרות רווח מתמיד, עד הגיען לגיל שמונה עשרה.
אין זה עניין של מה בכך. יש המעריכים את עלותו גידולו של ילד במדינת ישראל במיליון ש"ח למשך שמונה עשרה שנות הורות. כך, בתמורה להלוואה של מאה ועשרים אלף שקל, נייצר מחזור של מיליון ש"ח לטובת קופת האוצר והקופה הציבורית. ואז, בתום שמונה עשרה שנות הורות, תקבל המדינה את התשואה המרבית מהשקעתה – בן או בת שישתלבו במכסת השירות הצבאי ויגדילו את שיעורי הגיוס בארץ.
אם כן, חוק הפונדקאות במתכונתו הנוכחית לא רק חוסם בפנינו, הומואים הכמהים להיות לאבות, את האפשרות לממש את חלומם. הוא פוגע במישרין בצמיחה הכלכלית ובבטחון המדינה ומקשה עלינו להפוך ליחידות יצרניות, ככל זוג אחר בישראל.
אם קברניטי המדינה והמשק ישכילו להבין את ההגיון הכלכלי הצרוף העומד מאחרי הצעה זו, ימהרו לתקן את חוק הפונדקאות וישכילו להעמיד הלוואת מדינה לצרכי הורות הומואית. כך, אפוא, יאפשרו לנו להפוך מסוטים מודרים ומופלים לרעה מכלל הציבור לאזרחים יצרנים, המגדלים את חיילי העתיד, ובדרך משלמים בחלבם ובדמם לצורך זה.
ואם חוששים ראשי המדינה והמשק שמא לא נעמוד בתשלומי ההלוואה, הקרן והריבית כמובן, תמיד אפשר לבנות תחנות יציאה מן ההלוואה, או למשכן את הילד. למשל, להתנות את חידוש תעודת הזהות שלו וכניסתו למערכת החינוך והתמדתו בה בתשלומי ההלוואה האמורה לעיל.
ועל רעיונות סוציאליים אחרים, שיתרמו לבניין ישראל, ברשימה אחרת.
