אחד התענוגות שלי, כאדם וכאמן, הוא המפגש עם אמן יוצר אחר בבשלותו. לשבת, להקשיב ולהתבונן כיצד הוא מעביר את השילוב המיוחד לו בין עונג לכאב, בין שמחה ליסורים, המצוי בליבה של כל יצירת אמנות טובה.
רגעי חסד כאלה הזדמנו לי השבוע, כאשר חזיתי במופע הפסנתר של נתן סלור, במוצ"ש 24 לאפריל, בליל הסיום של פסטיבל ימי זמר, בתיאטרון חולון. נתן הופיע על הבמה עם המעבד של שיריו והקלידן, רמי הראל, ועם יסמין אבן, שני חברים טובים המלווים אותו שנים.
מתכונת המופע, שהתקיים באולם קטן, עם אמן יוצר ומבצע אחד ושני חברים, אפשר את האינטימיות המיוחדת בין נתן לבין קהלו. הוא שילב בשירים שביצע שירים משלו, שירים של אימו, תרצה אתר ז"ל, ששמה קץ לחייה בהיותו ילד, והותירה אותו עם אביו, ושירים של סבו, נתן אלתרמן, המשורר העברי הנפלא.
בנגיעות קטנות, בשפת גוף חיישנית וביישנית גם יחד, עם דברי קישור מעטים בין שיר לשיר, ובעיקר בקולו החם, שכל רגשותיו משוקעים בו, העביר נתן את נפשו ואת חייו אל הקהל, דרך השירים ובאמצעותם.
היו במופע רגעים שעמדתי בהם על סף בכי, בעיקר כאשר שר לאימו ולאביו. שיר אחד כזה, שנגע ללבי במיוחד הוא שירה של תרצה אתר, "הרחובות נמים כל כך בשקט, ובו השורות: "הלילה כל כך לא רצוי/כשמקיצים לפתע. כך גיליתי./אצבעות ארוכות מקיפות את ביתי/ומה אם לא הייתי/פה. עכשיו. מה היה מתרחש." כשנתן שר את השורות האלה של אימו, המרהרת על חדלונה, ולבסוף גם הביאה אותו על עצמה, זה פשוט קשה מנשוא. כך גם השיר שכתב נתן עצמו על אביו, מתוך אבהותו שלו (נתן הוא אב לילדה בת ארבע): "סירה אחת באופק בין עננים/עשן סיגריה נדלקת מסתיר פנים./מטוס סילון בשמיים/הרוח והחושך והמים/מזכירים לי שהיית//יד קטנה אוזת בידי/יד קטנה ובוטחת./אתה יודע שאני קצת אתה?/אתה כבר לא כאן אז אני קצת אתה." לא במקרה, נדמה לי, מתכתב המשפט "מזכירים לי שהיית" עם השורה של תרצה אתר, "ומה אם לא הייתי." נתן מבטא במרחב שבין שני השירים האלה את יתמותו מאב ומאם, וגם את התגברותו עליה, בהיהפכו לאב בעצמו.
רגעי המכאוב האלה היו מאוזנים בשירי ילדים, בשירים עם קורטוב של הומור וגם בנוכחות של יסמין אבן על הבמה, שהביאה עימה אל השירים ששרו יחד סוג מיוחד מאוד של טירוף יוצר, שבריריות מטילת אימה, שיחד עם האיפוק של נתן יצרו חוויה עזה במיוחד. בעבורי, כמי שהתחרה בלילות הילדות עם אחיו הצעיר ממנו על זכירת שורות משירי "כוכבים בחוץ" ומן המחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן – שהמורה לספרות שלי, חיה שדה, הכריחה אותנו בחוכמתה ללמוד על-פה – המופע הזה היה חוויה מסעירה, מכאיבה ומענגת.
אבל לא רק כאוהב של משפחת אלתרמן הייתי שם, אלא גם כאמן, המתייסר בעצמו בחיפוש המתמיד אחר הצירוף החד-פעמי הזה, בכל יצירה בנפרד, בין הכאב והעונג, השמחה והיסורים. ככזה, האזנתי לנתן והבטתי בו בהשתאות ובאהבה. רק אדם, שעבר משברים קשים בחייו, התמודד עימם ונבנה מתוכם, יכול להעמיד מופע כה בשל, שבו הוא מוסר את נפשו ואת חייו לקהלו, דרך השירים שהוא כותב או מבצע, ולגעת בנו בכזו עדנה וחמלה ומכאוב.
אני ממליץ על המופע הזה לא רק לאוהבי תרצה אתר ונתן אלתרמן, אלא גם לאמנים. לכו להאזין לנתן סלור, כדי לראות אמן בבשלותו. ואחרי כן קנו גם את הדיסק החדש שלו, שיצא לאור זה עתה. זאת, כדי לאפשר לו להמשיך לצמוח ולהתבגר בתוך אמנותו ויצירתו. המופע הבא יהיה מופע חגיגי להשקת האלבום שלו, "לא זוכר את אתמול," וייערך בתאריך 17.6 יום שישי בשעה 13:30 בצהריים בתיאטרון תמונע ת"א, עם יסמין אבן ואלי אברמוב והאורחים: רוני אלטר, קוואמי דה לה- פוקס, אלונה דניאל וג'וזי כץ.
