דבר מופלא קרה לי השבוע. התחשק לי לקרוא, ניגשתי אל ערמות הספרים הממתינות לי ושלפתי מהן כבאקראי את ספרה של אורלי קסטל-בלום, "סיפורים בלתי רצוניים", בעריכת חיים פסח (זמורה ביתן, 1993). קראתי אותו באחת, מתפוצץ מצחוק, מתפעל ונרגש, וכשסיימתי ניגשתי למחשב כדי לבדוק מה כתבו עליו בעבר. כך גיליתי, שראה זה עתה אור במהדורה מחודשת, בעריכתו של מנחם פרי, בהוצאת סימן קריאה הקיבוץ המאוחד.
סיפוריה הבלתי-רצוניים של אורלי קסטל-בלום הם מסמן בלי מסומן. לכאורה הם מתארים את המציאות הישראלית, ועובדה זו מסומנת בלשונם, עברית מדוברת מעורבבת בסלנג. לכאורה הם גם ריאליסטיים, עוסקים ביומיום. אבל בכל סיפור ישנה חריגה מן הריאלי אל האבסורדי או הפנטסטי, מן ה'אובייקטיבי' אל ה'סובייקטיבי', מן הפנים אל החוץ ולהפך, עד שהקורא מוצא את עצמו נע בין עולמות, מבלי יכולת להכריע באיזה עולם הוא נמצא בכלל. וזה בדיוק העניין. על כך מעידה אורלי עצמה, בסיפור "כשהכינרת חלקה כמו ראי איך אפשר להיות עצבני". היא כותבת: "איפשהו בעברךָ הבהיר איבדת קצה של חבל. אל תחפש אותו. אל תטרח לחפש אותו. למד להתנהג יפה. תפריד בין חוץ לפנים." הבלבול בין החוץ לפנים הוא ליבת הספר הזה.
בהמשך אותו סיפור מעיד המספר הגברי שלה מפיה: "אני משער שאני מה שקוראים סופר. אני כותב סיפורים עם סוף פתוח, ככה אומרים. אני כותב נובלות עם פרופלור." מטפורה נהדרת, שאין כמוה לתאר את אופיים של הסיפורים בקובץ הזה.
הטכניקה הקומית
הסיפור "אֹמי פֶה שֹׁרְל", למשל, מתחיל באמירה מאד יומיומית. "בוקר אחד לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי." אבל הוא מסתיים במשפט "מטוס עובר בשמיים, ואני מתעופפת." בהמשך המספרת יוצאת החוצה ומתיישבת על ספסל בדשא. היא מרגישה שהיא נעקצת, וכותבת כך: "הייתי בטוחה שזה נחש, או אלמנה-שחורה, או איזה עקרב, אבל מתחת לספל שכבה אישה בת שישים בערך, שטענה שהיא אמא שלי." זוהי ריאליזציה של המטפורה, החבויה בביטוי 'אלמנה-שחורה', והיא מתפתחת לדיאלוג מצחיק מאד בין שתיהן.
גם הסיפור "האישה שחיפשה ווקי טוקי" מתחיל בהצהרה סבירה, פחות או יותר: "הייתה מלחמה, וכולם רצו להרגיש שהם חלק ממנה." זו אמירה סבירה לפחות באמות המידה של המציאות הישראלית. אבל בהמשך, הרצון להיות חלק מן המלחמה מתפתח כבולימיה של רכישת ווקי טוקי, ואישה אחת רוצה רק מכשיר אחד. ואז אומרים לה ש"ווקי טוקי זה כמו גרביים, נעליים או כפפות, שזה הולך בזוגות ושתחפש פרטנר". לא אספר לכם את ההמשך. אבל הוא מטריף מצחוק.
בסיפור "סיפור" ההצהרה הריאליסטית מתפוררת לכדי טאוטולוגיה מוחלטת: האיש שלנו בבית הקפה, הביטחון העצמי שלו בסביבה, אף פעם לא היו לסביבה השגות בקשר לזה. זה שהוא התמוטט כלכלית זה יכול לקרות לכל אחד. זה הכלכלה החופשית, אתה חופשי להתמוטט. כשאתה מתמוטט אתה חופשי. אם אני מתמוטט משמע אני חופשי. כשאני מתעשר אני חופשי להתעשר וחופשי להתמוטט. אני חופשי." אך שימו לב שליבת הטאוטולוגיה נעוצה בארעיות הסביבה, באי הוודאות של הסביבה בעבור האדם המצוי בתוכה.
מלבד הצהרות ריאליות שמתפתחות לאבסורד וריאליזציה של מטפורה, טכניקה קומית נוספת המשמשת את אורלי בסיפוריה היא הקטלוג הסאטירי. כזה הוא, למשל, קטלוג השמות של החברים שעל המספר שלה בסיפור "כשהכינרת חלקה כמו ראי איך אפשר להיות עצבני" לענות על צלצוליהם בטלפון. הנה הרשימה: "דני, שמעון, חיים, שרגא, מולי, גוליבר, דרור, מלאכי, מרמלשטיין." בין שמות ישראלים רגילים לגמרי משתרבבים שמותיהם של גיבור ספרותי ושל נביא מתרי-עשר, וגם שם משפחה אחד. זו טכניקה קומית ברורה.
עוד טריק קומי הוא דיאלוג הבנוי משאלה ותשובה שאינה עומדת בבוחן המציאות. כך, למשל, הדיאלוג בין בעלה של המספר בסיפור "אלף שקל לסיפור" לבין פקידת הבנק המודאגת:
"פקידת הבנק באה לכוס קפה בשש בערב ביום רביעי ושאלה מתי אנחנו מתכוונים לכסות את האוברדראפט.
'לעולם לא,' השיב בעלי וליטף את לחיו.
'למה אתה לא מתגלח?' שאלה הפקידה.
'אני לא אוהב.'
'אתה יודע,' פנתה אליו, 'הקפה שאתה מכין נורא טעים.'"
הדיאלוג כתוב בעברית יומיומית, דיבורית. אבל הוא לא עומד בבוחן המציאות המוכרת לנו. פקידות בנק אינן באות לבית הלקוח לשתות קפה, מתעניינות בגילוח שלו ומחמיאות לו על הקפה. הן דואגות לכיסוי האוברדראפט, ואם הוא לא מתבצע, הן מעבירות את הטיפול בלקוח למחלקה המשפטית בבנק.
עוד טכניקה קומית היא אי-הספציפיות, ההכללה, הסירוב ואי היכולת לעסוק בפרטים. כך בא הדבר לידי ביטוי בתודעתו של המספר הסופר, הרוצח את המבקר הספרותי שלו, בסיפור "נפילתו". הוא מנסה להסביר לקוראיו מיהו ואיך הגיע לרצוח את המבקר שלו. הוא גם נוקט בטון של הכרה בסמכות הקוראים, "אתם הרי לא נולדתם אתמול." אבל כל אימת שהוא מבקש לתאר את עצמו, את הורותו ואת ספריו הוא נקלע להכללות. "בשנת 1977 הוצאתי לאור ספר לא עבה ולא דק… עבור שש שנים הוצאתי לאור ספר דק במיוחד שעסק בהתאקלמות של משפחה לא חשוב מה מי מו… ספרי השלישי שעסק בככה וככה… השקפת עולמו של הסופר המסתורי, שנוגעת לא נוגעת כן נוגעת." כשהוא בא לספר באיזה מקום שכר בקתה הוא אומר "על הרי (נגיד הפירנאים), וכשהוא נדרש לילדיו הוא כותב "והולדנו ילדים – ארבעה או חמישה, אינני זוכר", ובהמשך "בינתיים נולדו לי עוד שלושה או ארבעה ילדים או זוגות תאומים, לא טרחתי אפילו להסתכל על מה שאשתי הייתה מביטה מבית החולים." מדובר כאן במיזנטרופ מושלם, שאינו מסוגל לקבע את מציאות חייו במלים וגם מבקש להיחבא מפני קהלו.
מן הריאלי אל הפנטסטי
עולם הסיפור של אורלי קסטל בלום בסיפורים האלה מתפתח לממדים של פנטזיה מטורפת בסיפור "האישה שהעדיפה לחפש אוכל." כאן כבר מופרים חוקי המציאות לחלוטין. "האישה הגיעה לפארק גדול שעוד היה בו קצת דשא. באמצע הפארק היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל. היא רצתה לאכול אותו, עם קצת פטריות אמיתיות, והיא קרב אליו על קצות אצבעותיה הנפוחות מהדרך, אבל הוא קפץ למים והתחמק ממנה." בייאושה היא נוסעת לעיר הגדולה לחפש אחר אוכל, ושם היא רואה "ליד חנות שבירה אחת עמדו כמה ליצנים שניסו להרוויח כסף מכך שהם בנו מגדלים מהבניינים פיעל פועל והתפעל, לפחות טענו שזה מה שהם עושים."
נו, הגידו לי, לא תתפוצצו מצחוק?
בהמשך האישה הרעבה נזכרת שיש לה חשבון בבנק האכזבות, ומגלה שיש לה בו רק שני חרובים ונעץ, ובייאושה חושבת "ללכת לבית קברות ולהוציא משם את העצמות, ולעשות מרק עצמות."
ההפלאות הללו הולכות ומתעצמות מסיפור לסיפור. בסיפור "האישה שרצתה להרוג מישהו" האישה בייאושה, אחרי שהיא לא מצליחה להרוג איש, מחליטה לירות בעצמה, לא מצליחה, ואז משליכה את האקדח שרכשה למזרקה הגדולה שבמרכז הכיכר. אבל אז, "בדרך למזרקה הפך האקדח לאיזה אנקור או חוחית, שעפה למרחקים, אולי לאיזה מקום בעולם הזה, שאפשר בו ליטול את החוק לידיים, ולהחזיק בו באופן יציב, בלי לרעוד, בלי ליפול, ולהסתכל עליו מקרוב, ואולי לשאול אותו מה הסיפור שלו."
ספרות בלי משמעות בעולם שבור
חוסר היציבות של המסומנים הוא לב ליבו של הכתיבה כאן. "סיפור של מישהו אחר" מתחיל כך: "הדבר קרה בחיפה. הדבר קרה בחיפה, ולא בנצרת, אם כי גם לנצרת הגענו לפעמים." כלומר, באמירה ומיד בסיוגה. אחרי כן יש המון חזרות. "נסענו לים. לים של חיפה.. כמה היה חם, בים…. בחוץ היה חם..". החזרה הכפייתית על אותה מלה בפסקה אחת מביעה הן את ארעיות המציאות והן את חוסר היציבות של הטקסט, כאילו המספרת מבקשת להיאחז בכל כוחה במלה כלשהיא כדי לתאר בה את מה שאירע. אבל הסיפור הזה רחוק מוודאות. הוא מספר על קבוצת ילדים ההולכת אחרי נער, שמסית אותם להתנתק מהוריהם שעל שפת הים בחיפה וללכת צפונה, עד לגבול, ובעתיד גם לתוך שדה מוקשים, ששם "לא יודעים על מה דורכים, אלא רק אחרי שנגמר הצעד."
בסופו של דבר, בסיפור "סיפור", חושפת אורלי קסטל בלום את כוונתה: "יש אחרים שנותנים להם סיפור והם מסיקים ממנו מסקנה, מוציאים אותה מהר ובמין מיומנות אל הכללי, מבלי להבחין בדרך, ומבלי לייחס לה כל חשיבות. הם אומרים: אהה, זה סיפור על אנשים עשירים, אהה זה סיפור חברתי. אהה, זה רוצה להגיד שכסף זה לא הכול. כמובן שפה ושם אני נתקלת באנשים שכאלה, שיהיו בריאים. מה לי ולהם? מה לי ולסיפור הזה?"
בספרה "סיפורים לא רצוניים" חותרת אורלי קסטל בלום תחת תפיסת הממשות, הבדיון, האמת, והיא עושה כן במיטב כליהם של כותבי הקומדיות והסאטירות. בדרך הסטנד-אפ היא מצחיקה את הקורא עד דמעות, אבל לבסוף הוא מוצא את עצמו עם הצחוק תלוי בקצות שפתיו, בעודו תלוי בקצה המצוק.
זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין מהו הפוסטמודרניזם, וגם להבין משהו על ה'מציאות' שאנו חיים בה כיום. חיים פסח עשה מעשה חלוצי בהביאו את "סיפורים לא רצוניים" בפני הקוראים, עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת (אני נדהם שלא גיליתי את הספר הזה כבר אז). עתה ראתה אור מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר, שנערכה בידי פרופ' מנחם פרי. מנחם שינה את סדר הסיפורים בספר, והעמיד במרכזו את סיפורי "האישה ש", ובפתח הספר וסיומו סיפורים על הסופר/ת ועל הכתיבה. כך שינה את מהלך הקריאה בספר ואת התכוונוּתו, הדגיש את המהפכנות של אורלי בכל הנוגע למעמד האישה ואת המקוריות שלה בכל הנוגע לתפיסת הספרות והכתיבה. כן סיקל בקפידה מן הספר מעקשֵׁי לשון באופן המפשט את הקריאה בו ועדכן את לשונו. מנחם פרי עשה בחוכמה כאשר החליט להוציא לאור מהדורה חדשה של ספר זה. שכן אין כמוהו כדי להעיד בפנינו על שברון העולם שאנו חיים בו, ולהצחיק אותנו עד-מוות, בעומדנו על סף הבור.
