ההפלגות בימים ודֶלתת הסחף המטפורי

איפה זה שם, סיגל אשל, שופרא לספרות יפה, 2019. 126 עמודים.

את סיגל הכרתי לראשונה כשהייתה כבת 22. אני התמניתי אז כסגן עורך הדף לספרות שייסד סבה, אברהם שלונסקי, והעביר את עריכתו ל-א.ב.יפה, עורכי ומורי. סיגל הביאה אלי משיריה. התאהבתי בה ובהם, מבלי שידעתי מיהי. אך כאשר נודע לי מיהי כמובן ששמחתי בכך.

סיגל פרסמה את שיריה הראשון ב"דף לספרות" של "על המשמר", ואחרי כן בכתב-העת "שופרא לספרות יפה," שערכתי והוצאתי לאור בין 1984-1986. באותן שנים גם ערכתי והוצאתי לאור את ספר שיריה הראשון, "דם בודד."

הקשר בינינו נותק, עם היותה לאם לשיר, ועם טלטלות החיים שלי. לכן שמחתי מאד כאשר פנתה אלי עם קובץ שיריה החדש.

העבודה על כתב-יד בשירה היא הדבר הכי אהוב עלי. כדי לערוך את שיריה של מישהי אחרת, אני מוכרח להיכנס אליהם, לחוש את המוסיקה הפנימית שלהם, את עולמה הפיוטי. למעשה, כדי לערוך את שיריה של סיגל הייתי חייב להפוך אותם, למשך זמן העריכה, לשלי.

עם זאת, כדי להיות מסוגל לומר דברי טעם על שירתה של סיגל, הייתי חייב להחליף את כובע העורך בכובע החוקר. ואלה שני תפקידים שונים, שתי פוזיציות שונות לגמרי של התייחסות לדברים. לכן, רק כאשר ישבתי השבוע, וקראתי את שיריה של סיגל עם עפרון ביד, גיליתי כמה דברים על סוד יופיים.

ההפלגה כדימוי

רבים משיריה הליריים של סיגל אשל הם שירי מסע, שירי תהליך. המסע הוא פנימי וחיצוני כאחד, והתהליך נע בין המטונימי למטפורי ובחזרה, כלומר בין עולם המציאות לבין עולם הפנים, בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי, הלוך ורצוא. על פי רוב, התהליך הזה הוא אוטונומי, ונעוץ במבנה הנפשי של המשוררת. אך לעתים היא נהיית מודעת אליו במהלך הכתיבה. כך, למשל, בשיר "רגע": "בתפארתם הלבנה-ורודה/נסכו עצי הפסח שבדרך/תחושה יפנית.// למה תמיד אני חייבת לקשט," היא שואלת, "האין הפריחה פשוט פריחה, /אחרי שנמוג רושמה המעורפל,/ ואפשר להתפעל ממנה כך?// אפשר לחשוב ששקט ושלום ושהכול פורח,/כמו אין כאב/ואין זולת זאת בעולם." ואז, אחרי הגערה העצמית הזאת על הצורך ב'קישוט,' כלומר בהמלכת הסובייקטיבי על הממשות, היא 'יורדת', במרכאות כפולות, לקרקע המציאות, ומתארת אותה כהוויתה: "ישבנו בסלון של סבתא./ אבא, אימא וןילדה./ לרגע היינו משפחה לגמרי רגילה."

התהליך הזה, ירידה מן הסובייקטיבי אל האובייקטיבי-כביכול, או עלייה ממנו אל הסובייקטיבי, המטפורי, הוא התהליך המרכזי המתחולל בעולמה השירי ובלשונה הפיוטית של סיגל אשל. למשל, בשיר הפותח את הספר, "בתי מזמרת," היא כותבת: "שעונה אל גבי על סבל האופניים/ביתי מטווחת צלילים רכים להפליא/בעוצמה, בסופרנו דרמטי." כלומר, עולה מתיאור מטונימי של עובדת מציאות אל מטפורה, "מטווחת צלילים." הבית שאחרי כן כבר עושה ריאליזציה של המטפורה. "ההולכים הנקרים בדרכנו/ סוטים מדרכם/לקול תרועתה הפולחת." זה שהם סוטים מדרכם, הרי זה משום שהצלילים הפכו לקליעים.

הבית הבא שב על אותו מנגנון נסיקה מן הממשי אל המטפורי. "בתי מוסיפה לזמר במעבר החצייה/ לאוזני המצפים לקריצת הרמזור./חכות של חיוך מושלכות לעברה." פה, אחרי העובדה שהיא מזמרת, מופיעות כבר שתי מטפורות "קריצת הרמזור" ו"חכות של חיוך." ואז, בבית השלישי, כבר מגיעה השלטתו היפהפיה של העולם המטפורי על עולם הממשות: "בשיוויון נפש, במחזור מדויק, היא תולה/אשכולות צלילים על חזיתות הרחוב,/משיטה ללא מאמץ פראזה קשותת דמדומים/של ערב סתו."

הבית הזה מלא יופי משום שהוא מראה איך הבת משפיעה על העולם בשירתה, ואיך האם המשוררת חוגגת השפעה זו דרך לשונה. שיא החגיגה הוא בביטוי "פראזה קשותת דמדומים", שנדמה לי כי סיגל אשל היא המשוררת העברייה היחידה, המסוגלת לכתוב כך, חוץ מאיש יקר אחד, המשורר גבריאל פרייל, שהיו לו יכולות מבע דומות, וגם דרך דומה בעבודה עם המטפורה.

בסיום השיר מופיעות שתי שורות. "אני מדוושת בירכיים חורקות,/והרחוב נדלק והולך לקול זמרתה." השורות האלה יפהפיות, משום שהן מראות את ההבדל בין הבת לבין האם הדוברת בשיר. היא מתקששת, ירכיה חורקות, במטפורה יפה המסבה את חריקות אופניה אליה, ואילו בתה שרה, ומדליקה את הרחוב.

ההיפרטרופיה של התהליך המטפורי

היפרטרופיה היא הגדלת מסת השריר באמצעות הגדלת התאים עצמם. זה בעצם מה שמושג כאשר אנחנו פעילים במכון הכושר. היפרטרופיה מטפורית היא מצב, שבו היכולת המטפורית של משורר משתלטת על הלשון שלו, מקשטת את העולם, הופכת את עולם הממשות לעולם מטפורי מלא וגדוש. תופעה כזו נמצאת בשיר "זמן", שאקרא אותו במלואו" "אנו שטות בבוצית ארגמן./ המים זריזים,/ ולנו יש זמן/להבעיר מדורת זלזלים/כשירח גברי/מרחיק את החוף./ היא נותנת לי/עצם בריח של רב מלחים/יורה בי פנינים ששלתה משערה./כשבשרי מאדים/היא מצפה אותו שוקולד/בכף הטיגון שירשה מאביה./אנו שטות עוד זמן מה,/שזורות בחוט/מצמר יונים ותלתל לוויתן,/מתעלפות בבוצית ארגמן."

אין זה מקרה, שהשיר הזה נכתב על ידי אם לילדתה. שכן, סיגל מתירה כאן לעצמה לשהות בתוך העולם המטפורי, ואף להגדיל אותו, משום שזהו שיר הכתוב לילדתה, מתאר חוויה של שתיהן יחד, וככזה מתיר לעצמו להישאר בעולם המטפורי, שלעתים קרובות סמוך אל עולם הילדות. בעולם הזה, מותר גם לעבור משדה מטפורי אחד למשנהו. המעבר הזה, ההכברה של שדות מטפוריים, הוא ההופך את השיר להיפרטרופיה מטפורית. הוא מתחיל במטפורת שייט, ממשיך בפנינים כקליעים, ואז עובר לשדה אחר לגמרי, "היא מצפה אותו שוקולד/בכף הטיגון שירשה מאביה."

אך שימו לב, שהשיר הזה מתחיל בשורה "אנו שטות בבוצית ארגמן" ומסתיים בשורה "מתעלפות בבוצית ארגמן." המסע לא מתחיל במקום ריאלי, אלא במטפורה יפהפיה, "בוצית ארגמן," שאולי היא מסמלת את דמדומי החמה ואולי לא, אבל ודאי שהיא מסמנת את הקיום הרגשי של האם ובתה. והוא מסיים ב"מתעלפות בבוצית ארגמן" כדי להראות את השפעת המסע הרגשי הזה על חייהן, מבלי להשיבן אל הריאליה. הן נותרות בעולם המטפורי, עולם הילדות והדמיון.

מול ההירפטרופיה המטפורית שוב ושוב באים בספר שירים, המזהירים את הדוברת מפני נטייתה להפליג בימים מטפוריים. כך, למשל, השיר "סימנים," שבא באותה כפולת עמודים. "אל תראי שום דבר כסימן./העורב מבשר רע או טוב?/השתדלתי לראותו כמו שהוא.//אל תקחי שום דבר כמובן/מאליו או בכלל, אל/תחשיכי כשערב יורד. אולי// יש פינה חמימה ואור רך שימשח/את נפשך, ואולי לילה חורש ואורב,/נפשך חסרה, ונדודים מייתמים את שנתך."

הדוברת בשיר מזהירה את עצמה מפני ההיסחפות באמונות טפלות, וגם מפני ההפלגה בייחוס משמעויות לדברים, במקרה הזה לעורב. ובכול זאת, גם כאשר היא מודעת לנטייתה להפליג לעולמות מטפוריים, בכל זאת מתגנבת מטפורה לדבריה, בביטוי "אל תחשיכי כשערב יורד." זו מטפורה זהירה, דקיקה, אבל קיימת.

המטפורה ככסות

סיגל היא אישה ומשוררת מודעת מאוד לעצמה. היא יודעת, שהתהליך המטפורי הזה, הסחף מעולם הממשות אל הדלתא המטפורית, הוא מגננה מפני קשיי המציאות. שוב ושוב היא נדרשת בשיריה לשורשו של המנגנון הזה. היא כותבת, בשיר "ערב שבועות,": "אני פרודה של בדידות,/ לא נעמי ולא רות, רק/שיבולת שיכחה בשדה/ באין מלקט.// בתי לצידי. אנחנו/ מטיילות בשדרות,/רואות ורואות,/דואות באוויר הים הפתוח.//הים מלחך את עינינו/בריבוא לשונות.// איני יודעת לבקש על נפשי,/ובתי לצידי.// אני זועקת בשתיקה/ולובשת חיוך."

חווית הבדידות שלה כאם יחידנית, שאני יכול לזהותה מיד מתוך חיי שלי, מקשה עליה. מרבה את בדידותה, הקיימת ממילא. אבל בהיותה אם יחידנית היא לא יכולה להרשות לעצמה אפילו לזעוק את זעקת בדידותה, ולכן היא "לובשת חיוך." בשירים אחרים זה בא לידי ביטוי באופן דומה. למשל, בשיר "אין תוכי כברי" היא כותבת: "בסנטר מורם ושדי פסגות/אני צועדת לגורמים,/ ובדרך מתפרקת." כאן נורא יפה בעיניי הפירוק של הביטוי "מתפרקת לגורמים," המבטא בעצם מלאכת הפירוק של הביטוי את מצב ההתפרקות של הדוברת. בשיר "יום שני" היא כותבת: "מוחי, נבקע מרוב חמצן/פושט את כתונת הכפייה/שיש הקוראים לה אחריות." פה, ההתפשטות מן הפרסונה מביאה אותה להפלגה מלאת הומור. "היום הוא בכלל יום שלישי/ושמי הוא ברכה." אבל אל תטעו. מאחורי השחוק הזה חבוי כאב גדול.

המודעות של הדוברת בשירים להיותה מסווה את בדידותה, את כאבה, שזורה ברבים משירי הספר הזה. בשיר "אסורה בבשר" היא כותבת: "כל הסוואה מתמוטטת/מוחלפת בבהילות בחיוך.// כל מלבוש נושא/בתנועות גוף מרהיבות.// אני כבר לא/ועדיין אינני." השורות המסיימות גם מראות מה קורה לה, כאשר היא מתפשטת מן המטפורות, מן ההסוואות. היא ישנה ואיננה, ושוב אינה בטוחה בנוכחותה בעולם. שכן, ההסוואה, הפרסונה, הקיום המטפורי, הפכו לה לטבע שני עד כדי כך, שלעתים, כשהיא משילה אותם מעליה, שוב אינה יודעת מי היא בכלל.

אבל מול השירים הללו, ישנם גם שירים שבהם הדוברת מקבלת את עצמה ללא הסוואות. שיר יפהפה כזה הוא השיר "ברה": "היום אני רוצה/לצאת/במחול איברים נשמטים.// להציג את עצמותי הברה – // שזורת חוטי כסף/עדינת מבע,/רפופת קווי מתאר של לסת.//חלקת עור וצוואר/לא הדוק (זה בדוק)//אך עדיין כפרח עלי גבעולו." כאן יש התבוננות חמורה בבבואתה, יחד עם קבלה הומוריסטית של תהליכי הבלייה הטבעיים, המתרחשים בה כבכול אחד ואחת מאתנו. רק הקבלה הזאת היא המאפשרת לה גם לגלות, שעודנה פרח עלי גבעולו.

אגב, הדימוי של עצמה כפרח שב ונשנה ברבים משירי הקובץ. בשיר "קריאת עורב," היא כותבת "חבצלת שבורה בתוך אגרטל כסף, אני/נשרכת מרוב העמדת פנים," ובשירים רבים אחרים, הפרח משמש כדימוי לחביון הנשי שלה, לאבריה הנשיים ולתשוקתה. למשל, בשיר "נוקטורנו אילם": "מין פרח משגשג בחללי,/שותק, נפרם ומזדהר,/עצום ככיסופים שלא הוגדו."

הבדידות היא עובדה קיומית בשירתה של סיגל אשל. היא נתון. למשל, בשיר "שלוש תמונות" היא כותבת: "אני עומדת בתחנת האוטובוס/נשענת על אוויר", עוברת לתיאור הרחוב בלילה, ומסיימת ב"לידי חולפות מכוניות/ובהן אנשים חבוקים." המסגרת הזאת מבהירה ומעבירה את בדידותה ואת מצבה הקיומי. כן. היא חווה את העולם במלאות. "הרוח חמה וקרה./לרחוב בני אפריים/ריח של כפר בלילה.//צמרמורת כאובה ומענגת מטפסת בי." אבל היא לבדה, ויכולת החישה העמוקה שלה את העולם אין בה כדי להסתיר ממנה עובדה זו.

רגעי האהבה הנדירים, בגוף ובנפש, מקלים מעט על הבדידות, ומאפשרים אפילו ליצור עמו אינטימיות. בשיר "עוד לא" היא כותבת: "הנה הוא עד/למפל רגשותיי,/ להסתר פניי,//הנה הוא עד לבכיי." כלומר, בחברת האהוב המסוים הזה היא מסוגלת לעבור מהסתר הפנים אל הבכי, אל גילוי רגשותיה הגואים. אבל מולו, ישנם גם אחרים, הנבהלים מפניה כשם שהיא נבהלת מעצמה. כך בשיר "כורה":  "היא אינה מה שאתה מבקש/ולא תביא לך נחמה, מנוחה,/היא קמט נאחז בגדות עור,/חריץ בתודעת הנחת,/היא מהומה."

המוסיקה

שירתה של סיגל אשל אינה רק מטפורית מאוד, אלא גם מוסיקלית. היא מודעת מאוד ליסוד המוסיקלי בשיריה, ואין כאן שאלה מה קדם למה. היותה משוררת או זמרת. שתי האומנויות הללו נזקקות למוסיקה. אבל בשירה המוסיקה לא מושגת באמצעים ווקאליים ואינסטרומנטליים, אלא דרך המשקל והריתמוס, החרוז והמצלול, התחביר והבית.

המוסיקה בשירתה של סיגל מושגת באמצעות השימוש במשקל הטוני, כלומר בספירת 3,4,5 טונים בשורה, כמעט ואין לה שורות ארוכות יותר, בחריזה, שלעתים היא חיצונית, בסופי השורות, ולעתים פנימית, ולעולם אינה סדורה כמו בדור המשוררים של סבה, אלא זהירה יותר, ובתבניות מצלול סמיכות ועשירות. רק בשיר אחד בספר, "בין עופאי הלב", היא חורזת במכוון בסופי השורות, ומייצרת מעין פזמון מקסים.

אדגים את המשקל הטוני בשיר "פליטות". היא כותבת אותו בארבעה טונים בשורה: "נטושים בחוצות, רטושים וקפואים,/ בעיני כיליון, בפיות פעורים.// ילד קטן נם בקבר עפר./ ורבים מדי עוד כמוהו.// אנא, מראות, אל תבואו.//" כל שורה כאן יש בה ארבעה טונים, והפיסוק מחזק את החלוקה של השורה לשני חלקים. זהו הדגם של המשקל התיבתי בשירת המקרא. בחלק השני של השיר, היא עוברת מארבעה טונים לשלושה טונים, מה שמחזק את רושם הכאב בשיר: "מדקרות של אימה בבטני,/נקיפות אשם, אוזלת יד,// לב פעור מתנשם תחת/צלעות שבירות, חרדות.// אינני יכולה לכאביכם,/הלופתים את רחמי."

את החריזה המיוחדת שלה אדגים בשיר "סתיו מאחר." כך היא כותבת: "איתך הסתיו מאחר/ונשאר.// הלבלוב מתקצר/או נמשך עד כאב, הפריחה/נושרת איתך.// אמנות האפשר.// איתך זו תמיד הסתברות/וחיוך עקמומי, מסמן.//החיבוק מתאפק ורוכן,/הקול מתרחב/כלאשר שאיפה עמוקה,/הקסם דוהר כרמך אל הרחם.// איתך זה תמיד משעול/לא נבחר, נסתר,/שעודנו כומס אפשרות.// זה לא משסע, מחריב, מהפך/רק מערטל, להרף מצמוץ,/כיסופים שבלב."

שימו לב לחרוזים כאן. "ונשאר/האפשר." "מסמן.. ורוכן" "נבחר" ו"נסתר." "מהפך" ו"שבלב."

החרוז האחרון, שהוא חרוז דקדוקי, מחייב לומר משהו גם על הזיקה בין שירתה של סיגל אשל לשירתו של סבה, אברהם שלונסקי. שלונסקי היה ידוע כאמן הלשון והמוסיקליות של השירה. הוא המציא כול כך הרבה מלים בעברית, עד שספריית פועלים חכמה, בזמנה, והוציאה לאור את "מלון חידושי שלונסקי." והוא חרז חרוזים מסיימים וחרוזים מלאים, חרוזים דקדוקיים ואנטי דקדוקיים, והרבה במשחקי לשון ולשון נופל על לשון.

סיגל, מודעת לגמרי למורשת השירית של סבה, פיתחה לעצמה במהלך שנות כתיבתה דרך שירית שונה לגמרי. אמנם, היא נהנית מן החירות הלשונית של סבה, וממציאה הטיות פעלים  כמו "קשותת דמדומים", "לקרדם שמחה ולחפור בה", אבל רק בשיר המוקדש לסבה היא מראה עד כמה היא מודעת למשחקים הלשוניים שלו, ומתוך כך גם ניתן להבין עד כמה היא נזהרת מהם. כזה הוא השיר "טבעי אחוז אבני שפה.": "טבעי אחוז אבני שפה/עד הידייק על יובליו כנגד/שצף מרדני,/ אוחז אותי בשפת אמי,/ מתיר את לשוני לזרות/בוקה ומבולקה/בהיסח דעת מתייהר,/אינו שוזר מותר אסור/רק מתייסר ומתייסר/עד סר חינו/עד סרח/שאינו/… ואז "טבעי אחוזה/אחד מאלף, מרבבה,/ריבוא מלמול למלום ומלל/מילים בו נרדפות על דיוקן.// לשון נופל על לשוני, חומד לה צאן,/ והיא בשהי ובפהי, בנהי/שומטת שורשיה,/נאלמת דום."

כלומר, היא יודעת לשחק בלשון כמו סבה. אבל נזהרת מזה, מפני שכאשר היא נסחפת לכיוון הזה, היא משתתקת.

אבל הדבר האחרון שניתן לומר על סיגל אשל הוא שהיא משוררת שותקת. היא משוררת נפלאה, שהיכולת הלשונית שלה היא פשוט וירטואוזית. כך, למשל, שורות כמו "את שנות הביניים שלי בפרברים,/שנים של נבצרות וכאב,/אלחשתי לדעת", תיאור נפלא כמו "קזוארינות תמירות/מתלקחות בנשיקת צאלון," או "צוהר חירום מגדלי/נשטף במפל הירח,/סולמו נמשך לאין קץ." היא משוררת שניתן להאמין לה לגמרי כשהיא כותבת "ליבי מאיץ כמרדעת בקר", להתרגש איתה משורה כמו "קונפטי תעתוע רך נשמט משולי מעילי החיוור" וכן, גם להשתעשע כאשר היא מתארת קרטיב בחוף הים כך: "מכתפו תלויה תיבת אוצר נוטפת/ ממנה הוא דולה אושר אחוז במקל,/מתמוסס בעונג חך," כי בהמשך, היא יורדת מהמטפורה אל המטונימיה, אל "נסוגים לאיטנו, אנו/נפרדים משיירי חול וזפת,/את דגדוג המברשת על הגלגלת/אאצור בכפות רגליי, עם אדוות ריח נפט."

אסיים את דבריי בשיר "תפוח זהב אחד." לדעתי הוא אומר את סיגל יותר מכול שירי הספר הזה. וכך היא כותבת: "תפוח זהב אחד/זו אני./אינני יכולה להימנע מתפוזיותי.//המים מחיים אותי,/השמש משגיח עלי./איזה פטרון עצום לאין קץ הוא/לקטנה מצומצמת שכמוני.// לעתים אני חולמת/על ענן/שחיבק אותי מזמן,//מהרהרת בציפור שלא יכלה זמר,/רק לחשה אלי, בחשאי,/את עדינות הערב."

סיגל, אני אוהב אותך אהבה גדולה, ומעריך אותך מאוד. לדעתי את אחת המשוררות הטובות הכותבות כיום בשפה העברית. התברכתי בהיותי העורך והמוציא לאור של שירייך, ואני מאחל לך, שציפורים קטנות תמשכנה ללחוש לך בחשאי את עדינות הערב.