הרוקי מורקמי. הסופר כמקצוע. הוצאת כנרת, זמורה דביר וכתר ספרים, 2005. תרגום: עינת קופר. עריכת תרגום: יעל ינאי.
ספרו החדש (בעברית) של הרוקי מורקמי מבוסס על סדרת מאמרים והרצאות בנושאי כתיבה, שכתב במהלך השנים. אין זה מדריך כתיבה, אך יש בו אבחנות טובות, למשל בנוגע לחילופי הגוף הראשון והשלישי בסיפורת ומה הם מאפשרים, סוגי המרחב הדרושים לכתיבת סיפור קצר או רומן, מצב התרבות היפנית או אורח חייו של סופר מחויב למלאכתו. גם אין זה ספר אוטוביוגרפי, אף על פי שהוא מספר בו על ראשית כתיבתו, על חייו כאדם צעיר וגם מגיב לאופן התקבלותו ביפן ומחוצה לה. זהו ספר שיש בו מזה וגם מזה, ואולי בזה גם חסרונו.
אי ההכרעה לגבי טבעו של הספר ניכרת בסגנונו. מדריך כתיבה ראוי שייכתב בבהירות, בנחרצות, והוא יכול להביא דוגמאות לשלבים בתהליך מתוך כתיבתו. ספר אוטוביוגרפי על כתיבתו, ראוי שייכתב בשפה ובסגנון אישיים, המבטאים את נפתולי נפשו של הכותב. כאן יש עירוב סגנונות, שאינו מיטיב עם הספר ועם קוראיו.
השאלות הגדולות
מורקמי כותב כאן כאדם החושש לגלות סמכות מול קוראיו, ולכן נזהר מלקבוע עמדה בנוגע לשום שאלה שהוא מעלה. הוא מעלה שאלות, ואז סותם את האפשרות להשיב עליהן, או סותר את עמדותיו. למשל, השאלה בדבר היכולות הנדרשות לכותבי רומנים: "לא קשה כל כך לכתוב רומן או שניים," הוא כותב. "אבל לכתוב רומנים במשך שנים רבות, לכתוב רומנים כדרך חיים, לשרוד כסופר, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר אפילו לומר שאנשים רגילים לא מסוגלים לה [..] נדרש סוג מסוים של 'יכולות'. מי שמצויד בהן – מצויד בהן, ומי שלא – לא. יש שמצוידים בהן מלכתחילה, ויש שרוכשים אותן במאמץ רב."
מיד אחרי ההעצמה הזאת של כותבי הרומנים הוא סותם את השאלה באומרו "רוב מה שקשור ל'יכולות' האלה עדיין אינו ידוע, ונכון בו אך מעט באופן ישיר ופתוח. זהו דבר מהסוג שקשה לדמיין או לבטא במילים. לכן קשה להיות סופר באופן מתמשך, ואת זה כל סופר מרגיש בגופו ויודע היטב".
אחרי כן הוא דווקא מפרט מספר תכונות כאלה: "עבודה דקדקנית בחדר סגור, יום אחר יום. עבודה מתמשכת, שכמעט אין לה סוף. אינך מסוגל לה לאורך זמן אם אינך מתאים לה באופייך, או אינך מסוגל לעמול למענה" וכן "על מנת לחיות ולפעול כסופר באופן מקצועי על פני שניים-שלושה עשורים, להתפתח ולאסוף קהל קוראים קבוע, אתה זקוק למרכז כובד חזק ומיוחד שיאפשר זאת. דחף פנימי כלשהו, שלא מניח לך לחיות בלי לכתוב. התמדה עזה ועיקשת, פיגומים לעבודה בבדידות משך פרקי זמן ארוכים. זהו המזג, האופי, אפשר לומר אפילו הכישורים הנדרשים לאיש המקצוע שהוא הסופר." לשם מה כל ההתפתלות הזאת, אל אלוהים?
הטקטיקה הזאת, העלאת שאלה מופשטת וסתימתה, שבה ונשנית בפרקי הספר הזה. היא יוצרת ציפיות – ומאכזבת. הפרק "על מקוריות" מתחיל בשאלה "מהי מקוריות" וממשיך מיד באמירה "קשה מאוד לענות על השאלה הזאת. […] ככל שאני חשוב עליהן יותר – אני מבין פחות ופחות." בשביל מה הפתיחה המהוססת הזאת? מה תפקידה בטקסט? כך לא בונים סמכות טקסטואלית. בהמשך הוא מביא הגדרה נהדרת של יצירתיות משל הנוירולוג אוליבר סאקס, משבח אותה ומיד מסייג את שבחו. אחרי כן הוא תוהה "האם מקוריות דוהה עם הזמן?" ומשיב "נראה שכל מקרה לגופו." וכך הלאה והלאה.
הסגנון המהוסס הזה מחביא בתוכו פנינים רבות יופי. למשל, ההבחנה לפיה היחס ליצירות של ואן גוך ופיקאסו הוטב עם השנים לא "מפני שהציורים איבדו ממקוריותם עם חוף הזמן, אלא מפני שהחושים שלנו הסתגלו למקוריות הזאת. היא נטמעה בגוף באופן טבעי והייתה ל'נקודת התייחסות'". כך גם התנאים שהוא מונה למקוריות, שהם טובים בעיניי, ומיד אחרי כן מסתייג מהם כדרכו: "נראה שבלתי אפשרי לקבוע במדויק אם אמן או יצירה הם מקוריים, אלא אם כן הם נבחנים לאורך זמן."
כאלה הן גם הסתירות הפנימיות בדבריו. בפרק אחד הוא כותב, "כזו היא מלאכת הכתיבה של רומנים. עבודה עגמומית ומדכאת שגוזלת זמן ומאמץ מופרזים", ובפרק אחד – "איני מצליח להתרגל לדרך המחשבה שרואה בכתיבת רומנים 'עבודת פרך'. בעיניי כתיבת רומן אמורה לנבוע החוצה באופן שוטף." אולי הפרקים האלה נכתבו במרחק שנים זה מזה, אך עורך טוב היה אמור להאחידם.
תופעה נוספת הניכרת בספר הזה היא תנועתו של מורקמי בין גילויי העצמה לבין גילויי הפחתה של עצמו. לא ארחיב עליה, אבל היא מקנה תחושה כאילו הוא נתון במהלך מתמיד של סיכול עצמי.
האבחנות הטובות
בצד גילויי הסגנון האישי האלה בכל זאת ישנן בספר הרבה הבחנות מעניינות. למשל החלפת כלי הכתיבה כדרך לשחרור היד הכותבת: "לאדם שלא התנסה בכתיבת רומן, זו משימה כמעט בלתי אפשרית לכתוב בחופשיות מה שהוא מרגיש, מה שעולה לו בראש. כדי לשנות את הגישה מהיסוד, זנחתי ראשית את בלוק הכתיבה ואת העט הנובע. כול עוד הם היו תחת ידי, נקודת המוצא שלי הייתה 'ספרותית'. במקומם הוצאתי מהארון את מכונת הכתיבה שלי מבית 'אוליבטי', וניסיתי לכתוב את תחילת הרומן באנגלית." אכן, מניסיוני, בחירת כלי הכתיבה – מחברת ועט/עיפרון, מכונת כתיבה או מחשב – משנה את טיב הכתובים. לכן טוב לבחור לכל יצירה את המדיום, או כלי הכתיבה, הנכון לכתיבתה.
אהבתי גם את דבריו על הזכות השמורה לכל סופר להזרת השפה כחלק מגיבוש סגנונו האישי, וודאי את עדותו על חשיבות השמירה על טיוטות. כל מי שלמד אצלי יודע, שאני אוסר על השמדת טיוטות או מחיקתן, מפני שלעתים קרובות איננו יודעים כלל מה כתבנו בהן. אנחנו מגלים זאת רק בחלוף הזמן, מתוך עמדה של ריחוק, המאפשרת לנו לקרוא את הטקסט כאילו כתבו אחר, ואז לשכתב אותו כמה שצריך.
התחברתי במיוחד לדבריו של מורקמי על חשיבות ההתבוננות של סופר בפרטים, ואגירתם במגירות הזיכרון שלו, על העבודה בריחוק-מה מעולם הספרות, שהיא הכרחית לכתיבה חופשית, על הדמיון כזיכרון ועל יכולת השימוש בקסם בכתיבה, על סוגי המרחב השונים הדרושים לכתיבת סיפור קצר או רומן, וכמובן גם על הכתיבה כמוסיקה. "לכתוב פרוזה כאילו אני מנגן מוזיקה." כמורה לכתיבה, התחברתי עם אמירות כמו: "אם אתם חושבים שאין לכם את החומרים הדרושים לכתיבת רומן, אל תוותרו. אם תשנו מעט את נקודת המבט שלכם ואת צורת החשיבה, תבינו שיש אינספור חומרים סביבכם. הם מחכים שיבחינו בהם, ייקחו אותם ליד וישתמשו בהם. פעילות אנושית מייצרת באופן טבעי דברים מעניינים, גם אם במבט ראשון הם עשוים להיראות משעממים." אהבתי גם את תיאורו של מורקמי את תהליך השכתוב. זהו פרק שוודאי אביא בפני תלמידיי.
עם זאת, לו הייתי עורכו של הרוקי מורקמי הייתי מחייב אותו לבחור בין כתיבתו של מדריך לכותבים – לבין כתיבת ספר אישי על חייו ועבודתו כסופר, עורך את ספרו בקפידה ומוציא ממנו כל קלישאה וכל חלק שאינו מתיישב עם תכליתו. לו הייתי איש יחסי הציבור שלו, גם הייתי מוציא ממנו כול הבעת היסוס, ספק או הפחתה עצמית. אלה דברים מחוללי נזק.
בסופו של דבר, אני בכל זאת ממליץ לכותבים/ות ולמורי/ות לכתיבה לקרוא את הספר הזה, ליטול ממנו את מיטבו ולהשכיח מעצמם את מרעו. יותר מכל, ראוי שנלמד ממנו דבר אחד – סופר טוב צריך לעבוד עם צוות טוב, ובו עורכ/ת מעולים, שהוא סומך עליהם לחלוטין, ואיש/אשת יחסי ציבור טובים, הרואים לעיניהם את הדימוי שלו, לא רק את מכירת ספרו.
