Uncategorized

התפשטות הניכור – ושמחות קטנות.

התנגדות ושמחות אחרות (31).

     קודם היה ההלם. אחרי כן הגיעה ההכרה. אז נבע הייאוש. אחריו בא הזעם. ועכשיו הניכור. ההתנכרות. אני מדבר כמובן על התהליך שעברנו מאז ליל הבחירות.

     איני יודע אם תיאור השלבים האלה עונה על שלבי עיבוד האבל של פרויד או על תיאור תהליך רגשי אחר של מישהו. אבל זה מה שזיהיתי אצלי, ונדמה לי שגם אצל רבים ורבות מחבריי וחברותיי. ועכשיו זה יושב בתוך ניכור. שכן, אלך להפגין ואעשה כמה שיותר פעולות התנגדות בלתי אלימה. אבל שבד-בבד עם המאבק, עם ההתנגדות, צמח אצלי רגש שאני ממש לא זוכר כמותו מאז נולדתי כאן וכול שנות חיי כאן. ניכור.

     זו לא שנאה לזולת, למי שאינו חושב כמוני. זה ניכור. זו תחושה שהחיבור בינינו, כבני אותו עם וכאזרחיה של אותה מדינה, נקרע ושוסע לגזרים לחלוטין. שאין בינינו עוד הבנה, אמפטיה, ערבות הדדית, מוכנות לדיאלוג, להידברות, לכינון שיח שמבקש למצוא, כמו שיאיר לפיד אמר הבוקר בראיון בגלי צה"ל, את 'הטוב המשותף' לכולם. זה כבר לא מעניין אותי הטוב המשותף. דחילק. אני רוצה לחיות כאן, לנשום כאן, לדעת שחירויותיי הבסיסיות ביותר כאדם וכאזרח נשמרות. ואם לא, אז להתנגדות, בכול הכוח. בלי שום מחשבה או התכוונות לשיח מחבר, מפשר. אין לי שום פשרה עם מי שקמים עלי לכלותני, להרוס ולשבור, למחות ולחסל את ערכיי, את אמונותיי, את אורחותיי, את חיי.

     עם התחושה הזאת הסתובבתי כל היום הזה. ואז גם גמלה בי ההבנה, שזה כנראה מה שחשו אנשי הימין עם הקמת ממשלת השינוי. הם חשו שבגדו בהם, שהערימו עליהם, שהתנכרו להם, שמשליטים עליהם עולם ערכים שאינו עולמם ועלולים לפגוע בלוז קיומם. וזה לא צמח על קרקע צחיחה. תחושתם נבעה ממשנה סדורה של ישיבות הקו, בראשות תלמידי הרב קוק, מתורה שלמה המבקשת להפוך את ישראל הדמוקרטית לדיקטטורה תיאוקרטית קפיטליסטית ונטולת חמלה, כפי שמתבהרים בעבורי פרטי התוכניות של פורום קהלת, ובהסתה מאורגנת, נרחבת, רבת היקף ושנים, של בנימין נתניהו  וסובביו.

     ועכשיו הכול ניחת על ראשינו כמהלומות קורנס. כי הם לא רוצים להידבר אתנו, ולא רוצים לתקן שום דבר. הם באו להרוס, להחריב, להשחית כול מה שבנינו ויצרנו כאן, כול מה שזיהינו בו את מולדתנו ואת ביתנו ואת אורחותינו. והם לא יעצרו. ומכאן הייאוש, ומכאן עוצמת ההתנגדות, ומכאן גם הניכור.

     אבל ניכור הוא רגש רע. מרוקן, מפורר, מחליש את הנפש. זה לא רגש שטוב לחיות בתוכו. ולכן גם גוש ההתנגדות מתאחד בתוך תוכו, מחבר חזונות, תוכניות פעולה ומשאבים. כי במצב של מתקפת נגד אלימה כול כך, איננו יכולים לשאת מדרגה כזו של ניכור כלפי הזולת. ואנחנו מוכרחים למצוא גם מקומות של אמפתיה, חמלה וחיבור אנושי פשוט.

     ואני רואה גם את זה, בקבוצות הווטסאפ של ההתנגדות, בהפגנות, בכינוסים, בעצרות. וזה מחמם את לבי, ובו-בזמן גם מראה לי מה זה עושה לנו מול 'הצד השני'. איזה שסע איום ונורא נפער כעת בחברה הישראלית. מי יודע אם אי פעם נוכל לגשר עליו שוב.

     בימים וברגעים קשים כאלה, קשה לכתוב, ליצור, לעשות כול פעולה מלבד לתכנן ולהוציא אל הפועל פעולות התנגדות. זו הסיבה, שכול כך התרגשתי לקבל שלשום הודעת אי-מייל מחברת פייסבוק שלי, שעד כה לא כוננו בינינו קשרי דיאלוג. וכך כתבה לי:

     "אילן יקר שלום.

     שמי דורית נחמיה, נעים מאוד. גרה במושב יובל, בצפון הרחוק על גבול לבנון. סיימתי לקרוא את ספרך 'הנזיר היהודי' לפני מספר חודשים, וכעת מתפנה לכתוב לך. אני קוראת איטית, קוראת כמעט רק בשבתות.

     מודה שלא תמיד היה לי פשוט בקטעים התיאולוגיים של הספר, ויחד עם זאת הוא מעולה. מרגש אותי בכל פעם מחדש להבין איזה תחקיר מעמיק אתה עושה לפני כתיבת רומן היסטורי. ובספר הזה, התרגשתי עד בכי מדבריך בסוף, הסיפור האישי שלך, כשעמדת ונשאת תפילת קדיש על כל האסירים שמתו בעינויים.

     הספר הטוב ביותר בעולם לדעתי הוא "כשהמתים חזרו", קראתי אותו פעמיים, וגם את מעשה בטבעת מאוד מאוד אהבתי. אתה מאיר צדדים לא מוכרים בהיסטוריה היהודית, ביד אומן, בעושר של מילים.

     אז אני כותבת לך, כדי לומר לך תודה. מעומק ליבי."

*

     ההודעה הזאת באה לי כול כך בזמן. מאז החלה ההתנגדות למשטר, אני עסוק רובי ככולי רב בה. יוזם פעולות, מניע אותן, מגייס עוד ועוד חברים וחברות למאבק במשטר החדש. במצב הזה קשה לי לקרוא או לכתוב דבר, מלבד פוסטים פוליטיים. אף על פי כן, ודווקא בשל כך, נסעתי השבוע למרכז עם מכונת הכתיבה שלי, טיפלתי בה, ומרגע שהצבתי אותה מחדש על דוכן הכתיבה נשבעתי כי אכתוב. ואכן כתבתי. ולא רק שכתבתי, גם התחלתי חולם חלומות המכוונים אותי היישר אל ליבתו של הספר הבא.

     אבל הכתיבה קצרה, מקוטעת, עוד לא יוצרת סיפור. וזה קשה לי.

     אז אחרי שקיבלתי מדורית את ההודעה מחממת הלב הזאת, עשיתי משהו שלא עשיתי מזה זמן רב. ניגשתי אל המחסן, הוצאתי ממנו עותק של 'הנזיר היהודי', נכנסתי אתו למיטה, ושכבתי וקראתי שוב את פרק הסיום שלו, זה שדורית כול כך התרגשה ממנו.

     וכאשר סיימתי את קריאתי בו, משתאה מניין בכלל בא הספר הזה, כמו כול קודמיו, אמרתי לעצמי, שכך יהיה גם הספר הבא. ואז שמתי את הספר על הכר לצידי, שלמגינת לבי עודנו מחכה לבחור שיבוא ויניח ראשו עליו, וביקשתי בליבי עוד חלומות מעולמו של הספר הזה. והלכתי לישון.

     וכך אעשה גם הלילה. וכך גם מחר. ובין חלום לכתיבה אמשיך להיאבק בתחושת הניכור שלי כלפי מה שמתחולל כאן, להיאחז בחמלה ובאמפטיה כלפי חברי וחברות ההתנגדות, ולעשות כול מה שאני יכול, מדי יום, למען השמירה על הדמוקרטיה בישראל.

     שיהיה לכולםן ערב טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button