העבר הוא הרפתקה לא נגמרת

זיו יונתן, במקום פרידה. עורך: גדעון טיקוצקי. ספרית פועלים, 2023.

     ספרים רבים רואים אור מדי יום. מאות מהם מצטברים בחדרי. ישנם הזועקים את קיומם, דורשים להיקרא מיד, וישנם אחרים, המצניעים עצמם ומחכים לשעתם הנכונה להתגלות. כזה הוא ספרו של זיו יונתן, "במקום פרידה". הוא ראה אור לפני שלוש שנים, וזיו שלח לי אותו קרוב לזמן צאתו לאור. אבל בשלוש השנים האלה, שחורבן המציאות שהכרנו כאן בתור מולדת ובתור חיים, גזל ממני את הקשב, הספר הזה המתין לי בסבלנות,

     אקדים ואומר, שזהו ספר מופלא, רגיש מאין כמוהו, כמו כותבו. אוסיף, שזהו ספר חובה לכל משפחה שכולה, מפני שהוא כתוב בידי זיו יונתן, אח של ליאור יונתן, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, והבן של נתן יונתן, שקינתו על בנו ההרוג הקנתה לו תהילת עולם, ובו-בזמן המעיטה את מקומו של זיו, את זכותו לכאבו ואת זכותו לקיום נפרד.

     את זיו יונתן ואת לילי רתוק, בת זוגו, אני מכיר מזה שנים רבות. זיו הזמין אותי לתוכנית רדיו מיוחדת, ששידר בגלי צה"ל לפני שנים, ועודנה שמורה אתי, מוקלטת על גבי קלטת, מפני שהייתה ונותרה בה איכות נדירה, לא של ראיון, אלא של מזיגה נדירה בין שתי נשמות, ובין מוסיקה למלים. לילי הייתה המורה הראשונה שלי לשירה, בקורס ליסודות השירה, שהעבירה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. אני עוד זוכר היטב כיצד בחרה לפתוח את השיעור הראשון בשירה של זלדה, 'לכל איש יש שם', ואיך לימדה אותנו ברגישות עמוקה את יסודות השיר.

     הספר הזה, שכותרת מאמרי לקוחה ממנו, ונכתבה בידי זיו יונתן עצמו, בנוי כסיפור מסגרת ובתוכו עשרה פרקים על ספרים. לילי היא חלק מהותי בסיפור הזה. בסיפור המסגרת נתן יונתן שולף צרור שטרות מקופלים ומבקש להעניקם לזיו. הוא מסרב, ועם שובו הביתה לילי אומרת לו שהיה עליו לקבל את מנחת אביו. אך תחת זאת היא מציעה לו לבקש מאביו עשרה ספרים שיקרים ללבו במיוחד. "ושיכתוב בכל אחד מהם – על פני עמוד שלם – מה מיוחד בו, מהו הספר הזה בשבילו, איפה הוא פוגש את חייו, וגם ינמק מדוע הספר הזה ראוי ללוות אותך, להיות חלק מחייך."

     הצעת מנחה כזו, בירור יחסי אב-בן דרך מנחה כזו והפיכתה לעקרון מבני של ספר – הרי זו נחלתם של אנשים כותבים וקוראים. וזה רק אחד מקסמי הספר הזה.

     הספר נחלק אפוא לפרקים על פי הספרים שהקדיש נתן יונתן לבנו זיו. כל פרק נפתח בהקדשה שכתב לו, ובה הבהיר מדוע הוא מקדיש לו ספר זה ומה חשיבותו בעבורו, וממשיך בניסיונו של זיו למצוא את אביו בספרים האלה, לגלות את אביו אם דרך דמויות הספרים, אם דרך עלילותיהם ומרחביהם ואם דרך הערות שוליים שהותיר נתן בשולי הדפים.

     כך אפוא נגלה טבעו האמיתי של ספר זה. זהו ספר מסע של בן בעקבות אביו וגם בעקבות עצמו. הבן שקיומו הומעט והודחק עם נפול אחיו, האב המשורר, המכסה על טבעו, על ריבוי הדמויות הפנימיות המחוללות בתוכו, על מכאוביו, בשפת שיר עתירה בדימויים ובחרוזים. אך אין זה ספר של חשבון, אלא ספר של חפירה זהירה, עמוקה, ברבדי הנפש וביחסים בין אב שכול לבנו.

     "הדמויות הרבות ששכנו בך, שכל כך רצו להשמיע את קולן, שכל כך נלחמת בהן ושהתנגדת לשאיפה התמידית שלהן לחירות, נשמות-נחבאות שלא קיבלו מקום פרטי לעצמן, מונחות לפניי עכשיו באי-שקט של ילדים בלינה המשותפת לפני כיבוי האור. מי יקשיב לך, אבא, מי הקשיב לי, כאשר הייתם מניחים אותי ואת נדודי השינה שלי, בבית הילדים בקיבוץ?" שואל זיו, ועונה, "עכשיו אלה רק הספרים ואני, שאלך לאיבוד בתוכם."

     כל ספר מוליד בזיו הכותב והקורא תובנה לגבי אביו. "מובי דיק" של מלוויל, למשל, מביא אותו להבין את הפער בין אביו לבין הקולקטיב שחי בתוכו, הקיבוץ: "סבלת מה'פרימאט החברתי', מדחיקתו ומצמצומו של הפרט אל חוויה קולקטיבית, מהכחשת העדינות והשבירות. שוררת למוות, ניסית לפייסו […] את סודותיך הצפנת בשורות הרכות שהסתירו בדידות קשה." ואז באות השאלות מצד הבן: "מדוע לדכא כל כך הרבה שנים את הבעירה? האם זה שוב הפחד, הציות לכללים, לשבילים המשותפים, לא לעבור את הגבולות, לא לבלוט יותר מדי, כי מסוכנת הבלורית הזאת ויש לכבול אותה?"

     בפרק על ספרו של תומס וולף, 'על הזמן והנהר', חושף זיו אמת מרה אחרת. "טעיתי לחשוב שהשיר הוא מפתח, הוא פתרון. לא הבנתי אז, שהוא רק עוד מנעול בדרך אליך ואל בחירותך. כמעט כל המסע שלך בעולם גלול בו, מהודק מאוד, מרומז, לא מבואר, ומרהיב ביופיו כתיאטרון-פלאים." מדובר בשיר שכתב נתן יונתן לזיו עצמו, וכמה מרה ההבנה שלו, לפיה "השיר שהקדשת לי, זה שנתת לי בדרך כל כך פרטית, הוא בכלל תשובתך לתומס יקירך, איתו אתה בדיאלוג סוער, כבר ארבעים שנה במדבר הספרותי שלך, אחיך לנפש, שותפך הקרוב ביותר אולי היחיד כמעט, למסע."

     הפרק על ספרה של רוסריו קסטיאנוס, 'אתה אינך שירה', משוררת שאינני מכיר ועוד אכיר בזכות ספרו של זיו, כבר מתנסח כתב-האשם של זיו כלפי אביו. "כל כך הרבה שירים לא כתבת על החיים שהיו לך, אלא על החיים הנשגבים שמאוד רצית לחיות. על כיבוש האדמה ויתרת לטובת כיבוש השפה, שם יכולת להרחיב טריטוריות ולהקים לתחייה נופים שהרעידו את נפשך." וכאן, בדברים שהוא כותב על שירו של אביו, 'מילים על אדמה ומים', נגלית עוד אמת נוראה. בשיר זה, המיוסד על אקרוסטיקון, שכח נתן את האות ז', הפותחת את שמו של זיו, ואת האות נ', הפותחת את שמו שלו. כאילו השיר הזה הוא מנגנון מחיקה של שניהם.

     בפרק על ספרו של קוואפיס, 'כול השירים,' זיו מעז לגעת ברמיזה ביסוד הארוטי וההומוארוטי בשירת אביו. יסוד שהתגלגל בשיריו על בנו המת. זה דבר, ששמתי לב אליו לפני שנים רבות, ולא העזתי לכתוב אותו מעולם עד הרגע הזה. אך עתה, שזיו עצמו מרמז עליו, ודאי שהוא קיים שם.

     ב"מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים" כבר כותב זיו, באהבה רבה, דברים נכוחים מאוד על כתיבתו של אביו: "אני יודע שחיפשת איזו אמת, ששמעת את קולה, אבל נמלטת כשידיך על אוזניך אל הספרות. אי-היכולת להגיד אמת, לבטא במילים פשוטות את מה שאתה ממש עכשיו מרגיש, לזה כוח לא נותר בך. ובפרק על ספרו של גרגורי כנוביץ', 'נרות ברוח', כבר מתברר איזה קשר איום התכונן בין האב המשורר המדחיק ומכחיש את מעמקי נפשו המסותרת בסגנון כתיבתו המרהיב, הכובש, לבין האב השכול המאבד בתוך השכול שלו לא רק את בנו המת, אלא גם את בנו החי: "בתוך תהליך המיתיזציה של ליאור נעלמו גם החברים שהוא כל כך אהב ושאהבו אותו. עכשיו, ללא קול, ליאור כאילו בא מתוך הים הפיוטי שלך והלך אל איזה ים-שירה אינסופי. אני שיתפתי פעולה עם זה, הבנתי שכדי להיות ראוי ליחס, עליי להצטרף אליו, לעזוב את ארץ החיים ולהימחק איתו לאט, בשקט, מבלי שאיש ירגיש שבאמת הייתי.

     למה לא שאלתי אותי אפילו פעם אחת, 'זיוויק, איך אתה מרגיש? מה קורה לך בפנים? אולי אתה רוצה שנמצא ביחד דרך לבטא את התחושות שלך? אתה חושב עליו הרבה?' […] למעשה גם לא דיברת על עצמך, על מה שעובר עליך. במקום זה שוררת. עולם הרגשות הפך למפעל סטרילי של יצוא סחורות נפש. הפכת את חייו של ליאור ואת מותו למיתוס. אילו היית משתף ברסיס של תחושה, של חלום שחלמת, או פשוט מדבר על געגוע או כאב, הייתי משאיר גם מקום קטן בשבילי, על ידך."

*

     זיו יונתן כותב נפלא. הוא כותב מסה פיוטית בלשון שירה. אך שלא כמו אצל אביו, הלשון השירית הנפלאה אינה משמשת אותו לכיסוי אלא לגילוי, כי זיו ניחן ביושרה, ברגישות ובתעוזה הנדרשים כדי לפרום את מרקמה של לשון הספרות, לעבור דרך הסדקים שהוא פוער בה, ולהגיע אל פנימיותה.

     פתחתי בשבחי הספר וגם אסיים בהם. הספר הזה הוא חובה לכל משפחה שכולה, ותיקה או חדשה, שלא נדע. הוא נושא בו הרבה דברים, הרבה מעבר לזה, אבל קודם כול הוא זעקת השחרור והעצמאות של אח שכול, מקץ שנים של מחיקה עצמית עד כדי מוות נפשי ורגשי וחלילה גם פיסי, בצילו של אב שהיה כה שקוע בכאבו, באבלו ובשכול שלו, עד שכמעט ושכח שמלבד בן נופל נותר לו גם בן אהוב, בן חי.

     תודה, זיו, ותודה לילי, על הספר הזה. הוא הסעיר אותי, הוא הצדיק דברי ביקורת קשים שכתבתי פעם על נתן יונתן ואחרי מותו ניחמתי עליהם, וכעת אני מבין שראיתי לעומקם של דברים. יותר מכל, הספר הזה של זיו, וגם קצת שלך, לילי, יהווה בעבורי מעתה מֶנוּאֶל, תוכנית עבודה על הרבה מאד כתבים שגנזתי, שנשמטו מידיי במהלך התמרת הכאב שלי לעלילותיהם של אחרים. היצירה נמצאת כנראה בסדק ביניהם, ובהשראת זיו גם אצא למסע משלי אחריה, מעתה.