כבר הרבה זמן שאני מתכנן את זה. לקחת את מיכאל ודניאל לפרדסי ילדותי, ברמת השרון, כדי לדשדש בשלוליות, לראות בעלי חיים בטבע, ובהם ראשנים וצפרדעים, לקטוף פרי הדר היישר מן העץ וליהנות מכול מה שיש לטבע להציע.
הבוקר, שקמנו בו מאוחר מאוד יחסית, ברבע לתשע, ועד שזזנו כבר היה תשע וחצי, הבנתי שאין טעם לנסוע לספארי, כמתוכנן. אז אמנם לא היינו שם שבועיים, אבל לצאת לשם קרוב לעשר, זה אומר להיתקע בתור אינסופי של מכוניות בכניסה לפארק הלאומי ברמת גן, וזה ממש לא מתאים לי.
"ילדים, היום ניקח מגפיים וניסע לפרדס ברמת השרון!" הודעתי להם, והם כמובן שמחו מאוד.
צררתי כריכים עם ריבה, תפוז, קלמטינה ותפוח לכל ילד, ויצאנו לדרך. נסענו לרמת השרון, ופנינו בצומת ראשונים שמאלה, היישר לתוך השדות, המחברים בין רמת השרון לבין הסינמה סיטי.
"הנה חממה!" צהל דניאל. "והנה עוד אחת!"
"נכון," אמרתי לו, "והנה קשתות של חממה, שעוד לא מתחו עליהן את הניילון."
אחר כך הראיתי להם חממות נמוכות.
"הנה, כאן מתחו ניילון על הערוגות כדי שישמור על הירקות מן הקור," הסברתי להם.
"מי עשה את זה?" שאל מיכאל.
"החקלאי. לאיש שעובד בשדה קוראים חקלאי. הוא חורש את השדה, מכין בו ערוגות, זורע בו זרעים, מטפל בשתילים ובירקות שגדלים מהם," הסברתי לו.
המשכנו לנסוע. חיפשתי את שביל המוצא לפרדסי רמת השרון. אבל המקום שבו היינו מטיילים בשבתות לבד, או עם חניכי הקן שלנו, הפך לכיכר סלולה, בדרך לסינמה סיטי. חזרתי לצומת הקודם, ראיתי בו משעול המוביל לפרדס, ובו חונה מכונית עם ציוד חקלאי. אז נכנסנו פנימה ברכב, עברנו את המכונית החונה, והגענו עד לקצה השביל, ממנו אי אפשר היה להמשיך לנסוע.
הורדתי את הילדים מן המכונית והראיתי להם דברים. "הנה, זה לחם ערבי, או חובזה," אמרתי להם, "עכשיו אקטוף קצת עלים כאלה כדי לבשל אותם בבית. והנה פרח שקוראים לו חרצית, והנה שבלול אוכל עלה, והנה חיפושית אדומה, והנה צרצר…"
"איי, אבא, מה זה הקולות הזה?" שאל דניאל.
"אלה קולות של צפרדעים מן הפרדס," חייכתי אליו. "אבל אי אפשר להיכנס אליו. יש כאן גדר."
אחרי כן נסענו משם לצומת אחר. קיוויתי ששם הפרדס ידידותי יותר למטייל. אבל לא. כל הפרדסים, שבילדותי טיילנו בהם בחדווה, סגורים בגדרות, או נעלמו ונדחקו בפני האספלט.
נסענו חזרה לכיוון רמת השרון, וחנינו בגינה ציבורית מרהיבת עין, בגבעת הלבונה. פעם, כשהייתי ילד, הגבעה הזאת הייתה מכוסה פרחי בר וקוצים. היום הפכה לפארק עם מדשאה ירוקה וסמיכה, עצי צל ומתקני משחקים וכושר. שם עצרנו לאכול בקבוק, ותפוז, ולשחק.
אחרי כן חזרנו הביתה. אני כל הדרך חשבתי לעצמי איזו אכזבה זו, לנסוע עם הילדים עד לרמת השרון של ילדותי, כד להראות להם את מראות הטבע בשלולית, והרי לקחנו במיוחד שני זוגות מגפיים לצורך זה מן הבית, ולגלות שאין שם שלוליות ואין שם פרדסים שניתן להיכנס אליהם. כמה חבל, הרי בדיוק השבוע למדו בגן על פרות הדר, והתחילו אפילו קוראים לתפוז 'תפוח זהב.' כמה נחמד היה לו היו יכולים לשוטט בפרדס.
אבל אז הזכרתי לעצמי, שהילדים לא מאוכזבים. להפך. הם נהנו מאוד. מן הנסיעה, ממה שהראיתי להם, בשולי הפרדס, מן המשחק בגבעת הלבונה עם כלבת 'לאסי,' שליטפו ורצו אחריה, ואפילו ממילוי האוויר בצמיגים בתחנת הדלק הצמודה ל'סינמה סיטי.'
הם מגלים את העולם, ונהנים מדברים קטנים, ואחרים ממה שתכננתי בעבורם. אבל זה הזמן שלהם, ולכן אין לי מה להתאכזב, אמרתי לעצמי.
ואז חזרנו הביתה והלכנו לישון. כל כך טוב, שהייתי צריך להדליק את כל האורות בבית ולהשמיע מוסיקה בקולי קולות כדי להעירם, קרוב לחמש אחר הצהריים.
ואז הלכנו ל'טוני וספה' באלנבי לאכול פיצה, ול'סופר פארם' כדי לקנות שני מזרקים, איתם שיחקו בחדווה כמעט שעה שלמה באמבטייה של מים חמים וקצף, ואחרי כן לבשו פיג'מות וקפצו לאילנה, והותירו לי בדיוק זמן כדי לכתוב פוסט של שבת.
שבוע טוב.
