הקונסול שלנו גדול וחזק, לקונסול שלנו יש לב זהב ענק.

את הבוקר התחלנו קצת מאוחר, אחרי שמיכל השלימה מעט שעות שינה, בתום לילה רצוף בכייה שעבר עליה. אני ישנתי כמו פגר. והיא הרשתה לי את זה.

באחת עשרה, במקום בעשר בבוקר כמתוכנן, הזמנו מונית מהדירה לבית החולים, שם קבענו פגישה עם הרופא המיילד שלנו, לבדיקת הילדים.

קשרנו איש איש מסביבו/ה את בד המנשא הוורוד-בזוקה, הכנסנו כל אחד ילד למנשא, וירדנו למטה, עם תיק החתלה, ובו ארבעה בקבוקי האכלה עם מים מוכנים. ידענו שייצא לנו להאכיל ולהחליף אותם פעמיים בחוץ.

הרופא הגיע באיחור, בדק את הילדים והיה מרוצה. הוא לא שקל אותם, מפני שלדעתו אין טעם לשקלם חמישה ימים אחרי לידתם. "ילדים מאבדים משקל בימים הראשונים לחייהם," הסביר לנו, "בואו עוד שבוע-עשרה ימים."

אחרי כן שלח אותנו לבדיקות מעבדה.

עלינו לאחות שטיפלה בהם ביומיים הראשונים ללידתם. לפני הכניסה לחדרה יש לחלוץ נעליים, ולבוא לשם יחפים. כדי לא להכניס פנימה שום זוהמה.

כמה פעמים ביום גם עובר שם הסניטר עם סמרטוט לח על הרצפה, כדי שהסביבה תהיה סטרילית. החצוף הזה גם לא עצר בעד עצמו מלבקש מאיתנו "בקשיש," ממש ביום הלידה, אחרי שהינחה אותנו לחדר ההמתנה הממוזג, וכשנתתי לו 'רק' חמישים רופי, הוא עיקם את פניו בחוסר שביעות רצון.

ככה זה עם ההודים כולם. הם כולם חיים מן הבקשיש ומן המפיש. ממה שאפשר לקבל, להשיג, וממה שאין ברירה אלא לוותר עליו, כמו נהג המונית, שדרש ממני 400 רופי בשביל נסיעה, שיומיים קודם לכן עלתה, באותה תחנה, 250 רופי בלבד.

הוא לא ידע שלא כדאי לא להתעסק עם ישראלי.

הבהרתי לו במפורש, באסרטיביות יתר, שהוא לא יראה ממני רופי אחד מעבר למאתיים וחמישים. וכשראה שזה לא יילך לו, אמר בליבו 'מפיש,' ונסע משם.

האחות הראשית מאוד שמחה לקראת הילדים, ואז הכניסה אותם אליה אחד-אחד, השכיבה אותם על דרגש, והוציאה אותנו מן החדר.

בפנים היא הקיזה מהם דם, למבחנות, לבדיקה.

מיכל ואני התכווצנו בחוץ מדאגה ומצער.

התוצאות תהיינה בידיי מחר בשש בערב.

אחרי שסיימנו בבית החולים נסענו במונית לקונסוליה. נלווה אלינו גם צלם וידיאו הודי, שתיאמתי מראש עם הקונסול את הגעתו איתנו, כדי לצלם את הליך הבדיקה לסרט דוקומנטרי שעוקב אחרי מיכאל ודניאל, וגם קצת אחריי.

אנשי הביטחון של השגרירות, דוברי עברית, הכניסו את מיכל ואותי עם הילדים מיד פניה. לגבי הצלם, הבהירו, עליו להתעכב לתישאול.

נכנסנו פנימה ואיל סיסו, הקונסול, בא לקראתנו.

גבר גבוה, רחב כתפיים, מרשים וחייכן.

הוא הזמין אותנו אל חדרו. אמרתי לו, שאני מעדיף לחכות לצלם הנלווה אלינו, כדי לצלם את ההליך.

איל עשה כמה טלפונים, ואז התברר לו, שקצין הביטחון של השגרירות לא מוכן להכניס פנימה את הצלם.

"לא נורא," אמרתי לו, "נצלם את זה באייפון, אם לא אכפת לך."

איל אמר שלא אכפת לו, ונכנסנו אל חדרו המרווח.

בחדר עמד שולחן כתיבה גדול, שידה ועליה דגל ישראל ופינת ישיבה עם כורסאות.

נורא התרגשתי מן הדגל, ומן העברית שדיברנו בה. זה עשה לי הרגשה טובה של בית.

מאחרי גוו של איל עמדה תמונת אשתו ושלושת ילדיהם.

"אשתך מדהימה ביופייה," החוויתי על התצלום.

בדיוק באותו רגע היא נכנסה פנימה. דגנית, אף היא עובדת השגרירות.

מיד נוצרה בין כולנו כימיה, ודגנית עזרה לנו לטפל בילדים ואפילו האכילה אותם עם מיכל, בזמן שאני השתהיתי בחדרו של בעלה, ממלא עימו טפסים.

איל הסבר לנו את נוהל חו"ל, ואחרי כן נטל משולחנו קיסמים מיוחדים עם ערכת איסוף בקצותם, ושאל במי להתחיל.

"במיכאל," אמרתי לו, "בשביל זה הוא הבכור."

איל ניגש אל הילד בעדינות רבה, דחף את הקיסם הארוך, עם תיבת איסוף הרוק בקצהו, לתוך פיו, ועבר בו בתנועה סיבובית רכה.

"צריך לעשות את זה עשר פעמים," הסביר לנו, "כדי לאסוף מספיק רוק. ועלי לעשות זאת פעמיים עם כל ילד, כי אני שומר 'העתק' של הדגימה, במשרדי, למקרה וחלילה הדגימה לא תגיע ל'תל השומר.'"

מיכאל קיבל את החיטוט בפיו בגבורה, ואחרי כן גם דניאל.

כשסיימנו, האכלנו אותם על הכורסאות הנוחות, בפינת הישיבה בלובי השגרירות. עובדים רבים יצאו ובאו בחדרים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, הביעו התפעלות מן הילדים ומאיתנו. גבר אחד התעכב למולי, שעה שהאכלתי את מיכאל והחלפתי אותו, והציע עזרה.

"אני מיומן בזה," הוא אמר, וחזר על כך כמה פעמים, בהשתוקקות ממש לעזור לי.

אבל אני העדפתי להסתדר עם הילד לבד. אחרי הכול, אני אביו, ועלי ללמוד לטפל בו ללא עזרה מן הזולת.

הביתה חזרנו בשלוש, אחרי שתי האכלות והחתלות בחוץ, עייפים מאוד.

הזמנתי לנו מלמטה קבאב הודי, שהסתבר שזו מנת פרגיות עם רוטב כוסברה ירוק, בשקית.

אתמול הוא נראה לי כל כך חשוד, עד שזרקתי את השקית מבלי לפתוח אותה. אבל היום הייתי רעב, וגם הסתקרנתי. פתחתי את השקית ושפכתי את תוכנה לקערית. או אז טעמתי אותה בקצה אצבע, וגיליתי – טעם גן עדן ממש. טעם מרוכז של כוסברה (גן עדן למי שאוהב ויהנום למי שלא), יחד עם פלפל חריף או השד יודע מה. תענוג אמיתי.

טבלתי את נתחי הפרגית ברוט, ושמתי כל נתח על פרותס לחם מלא, קיפלתי אותה וכך גם אכלתי צהריים. ארוחה משביעה, מהירה וטעימה מאוד.

אני כותב כעת, אחרי חצות, וממש נרדם על המקלדת. כרגע סיימנו האכלה. נראה לי שאלך לישון. לילה טוב לכם, בתקווה שזירוז התהליך של בדיקת האבהות יקרב אותנו ארצה.

לילה טוב.