בלילות האחרונים אני מנסה להרגיל את הבנים לישון במיטותיהם. חיברתי את שתי המיטות הגדולות שלהן זו לזו, והן ענקיות. הרי מדובר בשתי מיטות כפולות ממש. גם הסברתי להם, שמהיום (ואתמול, ושלשום), נישן במיטות שלהם, כי בהן יש יותר מקום, ואפשר גם להירדם בהן עם צעצועים. בלבי חשבתי, שזה פשוט כבר בלתי נסבל, שחדר שלם בבית, חדר הילדים, הפך למחסן צעצועים ובגדים, והם בקושי דורכים בו.
אז מדי ערב בשלושת הלילות האחרונים, בתום הרחצה וארוחת הערב, אגב צפייה אינסופית בפרקי 'סמי הכבאי,' עם גיוון קל ב'בוב הבנאי', ב'תותית' וכיו"ב פריטים מרפרטואר הגיל הרך, התיישבנו במיטות המחוברות שלהן, וקראנו ספר. מיכאל ביקש את היידי. הוא גם התעקש לקראו בעצמו. אבל אחרי שהחל מספר אותו מן האמצע, ביקשתי ממנו את הספר וסיפרתי להם אותו כדרכי. מול התמונות. בלי הקראה רצופה של הטקסט, הכתוב בעברית חרוזה ומשובשת.
אחרי כן סגרנו את האור והלכנו לישון. לולא החזקתי בעצמי יכולתי להירדם איתם.
נשכבנו במיטה, וכמו תמיד ניהלנו שיחה. הפעם זה היה על אנשים שאין להם בית. זה התחיל ממיכאל, ששאל סדרת שאלות.
"אבא, למה יש לי גבות?"
"כדי שיגנו על העיניים שלך מאבק."
"גם לך יש גבות?"
"כן, בטח."
"ולמה יש לך עיניים?"
"כדי לראות את העולם."
"ויש לך אף, ופה, ואוזניים?"
"כן."
"אבא, למה יש לך ראש?"
"כדי לחשוב מחשבות."
"למה יש לי בית?"
"מה זאת אומרת, כדי לגור בו. אנשים שאין להם בית הם מסכנים מאוד. הם צריכים לגור ברחוב. ואין להם איפה לישון, ולאכול, להתרחץ ולעשות פיפי וקקי, זה עצוב מאוד."
"למה אין להם בית?"
"כי לפעמים יש אנשים עניים, שאין להם כסף לשלם על הבית שלהם, ולוקחים להם אותו."
"מי לקח להם את הבית, המשטרה?"
"כן. או אנשים אחרים."
"זה עצוב מאוד."
"נכון. זה עצוב מאוד. אבל לנו יש בית. כי אבא עובד, ומשלם כסף בשביל הבית שלנו. ועכשיו נלך לישון. לילה טוב."
"רגע, אני רוצה לתת חיבוק לאבא, וגם נשיקה."
"גם אני!" התערב דניאל.
התחבקנו והתנשקנו, ואני יצאתי מחדרם אל החצר, לעשן סיגריה. מקץ כמה דקות שמעתי דפיקות על זגוגית החלון הגדול של המטבח, הפונה לחצר. התעלמתי מהן. אבל אז התגברו, ומתוך הבית עלו קולות המחאה, "אבא, למה אתה לא עונה לי!?" קרא דניאל.
"כי אתם צריכים ללכת לישון," עניתי לו.
אבל כשזה המשיך נכנסתי הביתה, והובלתי אותם שוב למיטות.
מקץ עשר דקות הם שבו והופיעו בסלון.
"אבא, קקי," הודיע לי דניאל.
"גם אני," הוסיף מיכאל.
"אוףףףף," סיננתי אוויר מאפי.
"אבא, מה זה אוףףףף?" חיקה אותי מיכאל.
"לפעמים כשאין לי כוח זה מה שאני עושה," השבתי לו. כרעתי על ברכיי על השטיח, לפני הספה, פרשתי עליה את חיתול הבד, והזמנתי כול אחד בתורו להחליף חיתול. הם ביקשו לידיהם, וקיבלו, את מדבקות הפרפרים שנתתי להם לשחק בהן הערב – הם אוהבים פרפרים ואוהבים מדבקות, ומתישהו, לפני כחצי שנה, הכנתי להם אותם לתיתן להם ברגע הנכון, והרגע הזה הגיע הערב.
החזרתי אותם למיטות. הם שכבו שם, בחושך, צוהלים וצוחקים, ומדי פעם נעמדו מאחרי החלון המבדיל בין החדרים, כדי לצפות בצדודית שלי עובד ליד המחשב. בסופו של דבר נכנעתי ללחץ הקבוצתי, והם עברו לישון במיטתי.
צדקה אילנה כשאמרה לי, אי שם, לפני שנה וחצי, כשרק קיבלו את המיטות הנפלאות שלהם וגילו את היכולת לרדת מהן, שייקח לי הרבה זמן להרגיל אותם לישון במיטותיהם.
אבל אלי במרומים יודע עד כמה אני משתדל.
אני זקוק לשקט שלי. אבל כרגע הם גילו את היכולת להפוך את המיטות המחוברות שלהם למגרש משחקים. זה הלילה השלישי ברציפות, שבו הם מדליקים ומכבים לבד את האור בחדרם, שוכבים בחושך ומצחיקים איש את רעהו, או זוממים כול מיני מזימות ותעלולים.
ואני מפגין כלפיהם פנים כעוסות, מאיים עליהם שמי שלא ישכב במיטה לא ייסע מחר ליאיר ומיכלי. אבל בלבי אני מחייך. אני זוכר היטב איך יאיר ואני היינו מבלים בחדר המשותף שלנו שעות אחרי מועד ההשכבה הרשמי, שוכבים איש איש במיטתו, משוחחים וצוחקים מאוד.
קרנבל האחים לבית שיינפלד נפתח. לא נראה לי שהוא ייסגר בקרוב. לפחות לא עד אחרי שחרורם מן הצבא. אמן.
