סלחו לי על כתיבת פתק אחד בעקבות משנהו, בתוך יממה אחת. אתם לא חייבים לקרוא. אבל כעת, אחרי שסיימתי את קריאתו של "המדריך השלם לטיפול בתינוק ובילד" מאת פרופ' יהודה דנון (הוצאת הד ארצי), ובתוך הקריאה של "הכנה להורות" מאת דיאנה אידלמן (הוצאת כתר), הכתוב בחמלה ונערך בחמלה ובתבונת לב בידי ידידתי, רונה רענן-שפירר, אני מהרהר יותר ויותר על משמעות הצעד שנקטתי בו, הכרוך בתהליך היהפכותי מאדם מרוכז בעצמו לאבא ולאמא, לאבאמא יחד, אם תרצו.
אם איש לא מכין אותנו לאבהות, או לאימהות, ודאי שאין לנו שום הכנה מוקדמת לתפקיד הכפול הזה. כילדים לאבות ולאימהות יש לנו זכרונות רחוקים או קרובים של מהות ההורות. אמי נפטרה, לצערי, לפני עשור. אבי עוד חי, תודה לאל. משניהם אני זוכר הרבה. הדברים שקיבלתי מהם, מאז שחר לידתי ועד הנה, מניעים אותי כעת, שעה שאני מכין את חיי, את עצמי ואת ביתי לקלוט אליהם את ילדיי. אבל איש מהם לא היה יכול ללמדני כיצד להיות אב ואם גם יחד. את זה יהיה עלי ללמוד בעצמי. מתוך ההתבוננות בילדיי ותהליך ההיכרות עימם, ושלהם איתי, ומתוך התבוננות בחבריי ובחברותיי מן הקהילה ומחוצה לה, אבות ואימהות חד-הוריים או חד-מיניים, שחוכמתם תסייע לי, וכבר מסייעת, בהכנת הדרך וודאי גם בהמשכה.
האימהות החד-הוריות בארץ, ובתוכן גם העולות הרבות ממדינות חבר העמים לשעבר, פילסו דרך למהפיכת ההורות הזאת. הן הראשונות שלמדו להיות אבאמא, והכריחו את הרשויות בארץ להכיר בהן ולקבלן. אחרי כן, טיפין טיפין, באו האבות והאימהות בהסדר, או החד-מיניים, ושינו ושכללו את תפיסת ההורות.
אני עוד זוכר כיצד התפעלתי, אי-שם בראשית שנות השמונים, מתמיר להב-רדלמסר, שהיה אחד הראשונים שגידל בן, את נמרוד, יחד עם חברתו הטובה, טלי אמיתי. זהו נמרוד, שלהערכתי הוא כעת כבר אחרי צבא, עליו כתב את ספר הילדים המקסים "נמרוד גם וגם," על ילד הגדל בשני בתים, אצל שני הורים.
רק שנים אחרי כן התחילו להופיעו עוד משפחות כאלה, אם כתוצאה מגירושין והתחברות חד-מינית, אם כתוצאה מהסכמי הורות ולבסוף, בעשור האחרון, גם כתוצאה מפונדקאות בחו"ל.
החברה הישראלית בכללה, ובתוכה הקהילה הלה"טבית, מצויה בעניין זה בשינוי מואץ. המון, המון הומואים כבר מגדלים ילדים במשפחות חד-מיניות, ורבים אחרים נמצאים בשלבים שונים של תהליך הפונדקאות. מסביבי, רוב חבריי עסוקים בזה, בשאלה מתי יתחילו בפונדקאות והיכן. הפיריון והבאת ילדים לעולם כבר אינם שאלה כלל, ואם הם משתהים הרי זה מפני שעוד לא מצאו את האישה המתאימה, שחסר להם כסף או שנסיבות חייהם לא מעודדות אותם עדיין להתחיל בתהליך. אבל כמעט ואין אחד שאינו מדבר על זה.
דיאנה אידלמן כותבת בספרה, שההורות לא מתחילה עם הלידה, אלא בעצם ההחלטה להפוך להורה. התחברתי לזה מאוד. הרי מאותו רגע כבר משתנים סדרי שמיים וארץ. בתחילה זה לא כל כך מורגש. אבל ככל שחולפים הימים, וההכרה הולכת ומשתרשת, ונובטת, אתה מבין שחייך כבר משתנים מקצה לקצה, ועוד עתידים להשתנות כליל עם הלידה ואחריה. לעולם לא ישובו להיות כשהיו, על כל הטוב והרע בהם. בכל זאת, חייך היו אלה. לא חייו של אחר. כך שיש בזה טעם גדול של ריגשה, וגם צער של אובדן.
ההתכוננות להיות אבאמא מביאה עימה דברים משונים. למשל, השבוע ביקשתי מאבא שלי את המיקסר הגדול, שאמי הייתה מערבלת בו חומרים לעוגה, ומזה עשור ויותר הוא עומד מיותם. אמרתי לו, שבקרוב מאוד אצטרך לאפות לילדים עוגות יום הולדת ולתת להם ללקק את המקצף, כמו שאימא שלי הייתה עושה. אחרי כן בדקתי איתו האם יש בבית בלנדר לריסוק מזון מוצק, כדי שאוכל להכין להם בעתיד רסק ירקות או פירות או מרק ירקות 'בלי חתיכות', או 'בלי שמאטעס,' כמו שאנו קוראים לזה עד היום.
בד-בבד עם הגברת הפרנסה מצאתי את עצמי השבוע עושה ביקור פתע בפעוטון יהודי-ערבי של ויצ"ו, מתמוגג למראה פעוטות בשעת השכבת הצהריים שלהם, ולחליפין מראיין מטפלת, ותוהה, האם עשיתי נכון כאשר הרמתי ידיים, באשר לבניית הסכם הורות עם מישהי זרה לי, ותחת זאת 'פירקתי' את המהות המדהימה הזאת, הקרויה אימא, למי שברגעים של הגסת הלב או ברגעי ביקורת קשים נדמות כשורה של ספקיות שירות. תורמת, פונדקאית, מטפלת
מניין היוהרה, או לחליפין, האמונה העיוורת בכך, שאעמוד בזה בכלל, שאצליח במשימה המורכבת הזאת, להיות אבאמא. האם זה לא נוגד כל היגיון, סותר את הטבע, ועתיד להכות בי מכה אנושה.
השאלות האלה מנקרות בי ומתישות אותי. אבל בד-בבד אליהן אני מקבל לגביהן תשובות די פשוטות. תשובה אחת היא האופן שבו השכיב בחור אחד, בתור לבדיקת האבהות, את בנו בן השישה שבועות, על גבו, על ברכיו, אחז ברכות בידיו והגליש אותו מעט אלכסונית כלפי מטה, ממלמל אליו ברוך ומפיק ממנו חיוך. תשובה אחרת היא לראות שלוש בנות קטנות לבושות היטב, מכוסות וישנות במיטותיהן, בחדר הילדות של חנית ושל ורד.
אלה לא רק תשובות בעבורי כרגע, אלא אותות ומופתים, דוגמה לחיים ממש.
אנחנו נדונו כנראה להיות חלוצים לא רק בתחום הזהות המינית והמיגדר ושיוויון הזכויות, אלא בהפרת גבולות המיגדר, לא רק בכל הנוגע לפרקסיס המיני
אלא גם בכל הנוגע לחלוקה המסורתית של תפקידי ההורות. טוב לדעת, שיש עוד המון משפחות כאלה, המתמודדות עם שאלות דומות. זה כנראה לא יעשה את הלם המפגש הראשוני שלי עם ילדיי לקל יותר, אבל אולי זה קצת ינחם אותי ברגעים של משבר, או סתם חוסר שינה.
