משהו השתבש לגמרי במאמרו של קלמן ליבסקינד, “מצעד ההשתקה” (מעריב, 21.6.199), בוא הוא מלין על העיסוק בקהילה הגאה. על פני כפולת עמודים שלמה הוא מעמיד את הרוב הסטרייטי בישראל כלא פחות מאשר קורבן הקהילה הלהט”בית, וכמי שמצויים במגננה תחת מתקפה על ערכי הרוב. וכך הוא כותב: “במצב דברים שבו התרבות המערבית בעולם מביאה לניתוץ המשפחה המסורתית, חייה להיות כאן דיון משמעותי הרבה יותר על המהפכה שאליה אנחנו נדחפים. זכותו של כול אדם להאמין במה שירצה, אבל שינוי שמוחק תפיסת עולם יהודית בת אלפי שנים, שינוי שטומן בחובו משמעויות רחבות כל כך, לא יכול לעבור באבחת מצעד או שניים, בלי דיון ציבורי, וכשכול דעה אחרת מותקפת באלימות.”
הנימוק הזה, ההופך את הקהילה הלהט”בית בישראל ללא פחות מאשר חוד התרבות המערבית בעולם ולכוח הנאבק על ‘ניתוץ המשפחה המסורתית’ ו’מוחק תפיסת עולם יהודית,’ משמש אותו כדי לטעון נגד יחס התקשורת לקהילה, תפוצת אירועי הגאווה השנה, הניראות שלנו וגם ‘המקום חסר הפרופורציות שהסוגיה הלהט”בית תופסת בסדר היום.”
ניכר לעין כול כי מתחת לכול אלה ישנו משחק פסיכולוגי עתיק יומין, הקרוי ‘החוזק שבחולשה.’ הרוב החזק מתדמה לחלש, המקרבן מצייר עצמו לקורבן, ובשם חולשתו המדומיינת יכול לחדש את התקפתו על החלש, על המיעוט. ההתקפה הזאת חכמה, אלגנטית. היא מוחה על שלטי ‘אבא ואימא=משפחה’ שהסירה עיריית ירושלים לפני המצעד, שהרי “אם נערוך סקר בקרב תושבי ירושלים נגלה שיש בהם יותר אנשים שרגשותיהם נפגעים מהמצעד מאנשים שרגשותיהם נפגעים מהשלטים נגד המצעד’, תוקף את המינוי של מחזיקי תיק גאווה ברשויות המקומיות, הישג נפלא של קמפיין האגודה, לעידוד הטיפול בזכויות הקהילה במישור המוניציפלי, יוצא נגד שינוי הטפסים בצה”ל ל’הורה 1 הורה 2,’ ומתחת, מתחת לכול אלה, חבויות ההנחות ההומופוביות לפיהן “בחיבור של שני גברים לטובת הקמת משפחה יש משהו פחות טבעי,” ומה שהכי הרתיח אותי – “אני מתקשה לראות אדם הגון שיחלוק על כך, שיותר טבעי ומובן שילד יגדל אצל מי שילדו אותו, מאשר אצלי מי שרכשו אותו.”
כל המלל האלים הזה, המתאר זוגיות בין גברים כמשהו לא טבעי, ומצייר את האבות הגאים כמי שרכשו את ילדיהם או עקרו אותם מרחם הולדתם, עטוף בדברי חלקות ומתק שפתיים על כך, שכולם שווים, שכול הילדים שווים וכך הלאה. אבל מתחת, מבצבצת לא רק הומופוביה, אלא גזענות. למשל, “אנחנו מקבלים כשווה בין שווים את הילד שנולד לאם יהודייה ולאב ערבי. אבל האם אין למערכת החינוך עמדה בעניין?” הוא כותב, בצאתו נגד הספר “כול אחד והמשפחה שלו,” שכתבו יהודה אטלס ויעל משאלי, והוא מופץ במערכת החינוך.
במילים אחרות, קלמן ליבסקינד הוא בדיוק מה שהוא מעיד על עצמו. הומופוב גזען ושמרן, שזהו כבר מאמרו השני נגד הקהילה הלהט”בית, ובעיקר נגד הזכות שלנו להקים משפחות בכול דרך, גם באמצעות פונדקאית. אבל בעשותו כן, הוא מוכיח דבר אחד ממאמרו. שאכן, אנחנו המיעוט שהכי הצליח במאבקו עד כה בחברה הישראלית. הוא כותב: “אין שום קבוצה בחברה הישראלית, שמסוגלת לשכנע את התקשורת לחבק אותה כך. לא ניצולי השואה, לא הנכים, לא העולים החדשים, לא המובטלים, לא אנשי הפריפריה.”
בזה, לפחות, הוא צודק. אבל הצלחנו עד כה במאבק שלנו בדיוק בשיטות שהוא יוצא נגדן – מצעדים, הפגנות, הפניית תביעה כלפי השלטון המוניציפאלי ועבודה איטית ויסודית בתרבות ובחברה וגם במערכת החינוך.
עתה נותר לנו רק דבר אחד – להקים מפלגה להט”בית. ברגע שזה יקרה, אנשים כדוגמת קלמן ליבסקינד יאכלו את הכובע, מפני שבמציאות הפוליטית המתגבשת כעת למול עינינו, קורה דבר מעניין מאוד – גוש השמאל וגוש הימין שניהם מחפשים איחודים, אבל מי שמחזיק את כולם במקום חשוב הוא המפלגות הסקטוריאליות. ליברמן והחרדים.
וזה בדיוק מה שצריכה הקהילה הלהט”בית לעשות כעת. להקים מפלגה עצמאית, החורתת על דגלה שוויון לכל המיעוטים שהזכיר ליבסקינד לעיל, לשתף נציגים/ות מכול המיעוטים האלה במפלגה, אם הם בני/ות הקהילה ואם לאו, להכניס 4-5 מנדטים לכנסת, ולתבוע את זכויותיה במלואן. ולמי שיעז אפילו לנסות לצאת נגדנו בנימוקים של בטחון האומה, להזכיר לו, שאנחנו המדינה הכי חזקה באזור מבחינה צבאית – אך אחת המדינות החלשות מבחינה חברתית בין מדינות המערב, ומצבנו בזה רק הולך ומדרדר.
רק התגברות על תודעת המיעוט, והחלטה קהילתית לקחת את גורלנו בידינו, לשלב ידיים עם קהילות מודרות אחרות, ולחולל מפץ אלקטורלי בבחירות הקרובות, רק אלה יביאו לשינוי החיים בחברה הישראלית בכלל, ולא רק בתחום הפונדקאות, אלא החינוך, הבריאות, היחס לנכים, לקשישים, לעולים ולסביבה.
אילן שיינפלד, תובל, 2019
