הֶבֶל הָרַג אֶת קַיִן וּמֹשֶׁה נִכְנַס לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁאֲרוּ בַּמִּדְבָּר.

הערב, אחרי יום שלם שהתנודד בין סערת הבוטים של נתניהו לבין עריכת ספר-שיריו הבא של בעז דרומי, ישבתי להכין את מערך השיעור שלי לשבוע זה, בסדנה לשירה שאני מעביר במושב כנף ברמת הגולן. השיעור עוסק בשיר הארוך, בבלדה, באידיליה ובפואמה. ואחרי שהכנתי את ההרצאה, כמעט מאליהם צצו ועלו בזיכרוני שירים סיפוריים ארוכים מתולדות השירה העברית.

ניגשתי אל מדפי השירה שלי, העמוסים לבלי-הכיל, והתחלתי שולה מהם ספרי שירה. את "כחום היום" של שאול טשרניחובסקי, את "מקרה הילד שהתאבד שהתאבד בחוף תל אביב" של מרדכי גלדמן, את "האלגיה על הילד שאבד" של יהודה עמיחי, את האידיליה "במושב ברק" של יוסף עוזר, את האידיליה "תה מתחת לעצים" של נתן זך, ויכולתי עוד. רק שהיקף השיעור מוגבל בזמן.

שבתי אל השירים האלה מתוך זיכרוני. דבר זה כשלעצמו שימח אותי מאוד. שאני זוכר את השירים הארוכים שקראתי בנעוריי ואהבתי אותם, שהם זמינים לי בכול עת. ואז, אחרי שהכנתי את דף המקורות לשיעור, קפץ מתוך זיכרוני שיר אחד נפלא, של יהודה עמיחי, ושמו "אני רוצה לבלבל את התנ"ך." וברגע שנזכרתי בו, ידעתי עד כמה הוא נכון לעת הזאת, לזמן שבו הכזב הפך לאמת, והאמת גלתה למחוזות הערפל. הנה השיר המלא לפניכם:

יהודה עמיחי

אני רוצה לבלבל את התנ"ך

מָטוֹס עוֹבֵר מֵעַל לַתְּאֵנָה

אֲשֶׁר מֵעַל לָאִישׁ אֲשֶׁר תַּחַת תְּאֵנָתוֹ.

הַטַּיָּס הוּא אֲנִי וְהָאִישׁ תַּחַת הַתְּאֵנָה הוּא אֲנִי.

אֲנִי רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת התנ"ך.

אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ.

אֲנִי מַאֲמִין בָּאִילָנוֹת, לֹא כְּמוֹ שֶׁפַּעַם הֶאֱמִינוּ,

אֱמוּנָתִי קְטוּעָה וְקִצְרַת מוֹעֵד

עַד הָאָבִיב הַבָּא, עַד הַחֹרֶף הַבָּא,

אֲנִי מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגֶּשֶׁם וּבְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.

הַסֵּדֶר וְהַצֶּדֶק מְבֻלְבָּלִים: טוֹב וָרָע

עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנַי כְּמֶלַח וּכְפִלְפֵּל

הַכֵּלִים כָּל כָּךְ דּוֹמִים. אֲנִי כָּל כָּךְ

רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ. הָעוֹלָם

מָלֵא דַּעַת טוֹב וָרָע, הָעוֹלָם מָלֵא לִמּוּד:

צִפֳּרִים לוֹמְדוֹת מִן הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

וּמְטוֹסִים לוֹמְדִים מִן הַצִּפֳּרִים

וּבְנֵי אָדָם לוֹמְדִים מִכֻּלָּם וְשׁוֹכְחִים.

הָאֲדָמָה אֵינָהּ עֲצוּבָה מִשּׁוּם שֶׁמֵּתִים קְבוּרִים בָּהּ.

כְּשֵׁם שֶׁשִּׂמְלַת אֲהוּבָתִי אֵינָהּ שְׂמֵחָה

שֶׁהִיא חַיָּה בְּתוֹכָהּ.

יַלְדֵי בְּנֵי אָדָם הֵם עֲנָנִים

וַאֲרָרָט הוּא עֵמֶק עֲמֹק.

וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה לַחְזֹר אֶל בֵּיתִי

כִּי אֶל הַבַּיִת מַגִּיעוֹת כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת,

כְּמוֹ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.

הֶבֶל הָרַג אֶת קַיִן וּמֹשֶׁה נִכְנַס

לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁאֲרוּ בַּמִּדְבָּר.

אֲנִי נוֹסֵעַ בְּמַעֲשֵׂי הַמֶּרְכָּבָה שֶׁל יְחֶזְקֵאל

וִיחֶזְקֵאל עַצְמוֹ רוֹקֵד כְּמִרְיָם הַנְּבִיאָה

בְּגֵיא הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת.

סְדֹם וַעֲמֹרָה מִתְפַּתְּחוֹת

וְאֵשֶׁת לוֹט הָיְתָה לִנְצִיב סֻכָּר וּדְבַשׁ

וְדָוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם.

אֲנִי כָּל כָּךְ

רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ.

[מתוך "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, הוצאת שוקן, 1989].

*

     עמיחי פרסם את השיר הזה אי-שם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. כבר אז חש, חזה וביטא בשיריו את האווירה של הפוסט-מודרניזם, שהיא עצמה בישרה את העידן החדש, עידן הרשתות החברתיות והפייק-ניוז. לכן הוא כותב: "הַסֵּדֶר וְהַצֶּדֶק מְבֻלְבָּלִים: טוֹב וָרָע/ עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנַי כְּמֶלַח וּכְפִלְפֵּל/ הַכֵּלִים כָּל כָּךְ דּוֹמִים."

בשירו הוא מתקיף את המקרא ואת האמונה, בכול דבר ועניין, "אֲנִי מַאֲמִין בָּאִילָנוֹת, לֹא כְּמוֹ שֶׁפַּעַם הֶאֱמִינוּ,/ אֱמוּנָתִי קְטוּעָה וְקִצְרַת מוֹעֵד/ עַד הָאָבִיב הַבָּא, עַד הַחֹרֶף הַבָּא,/ אֲנִי מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגֶּשֶׁם וּבְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ." הוא יוצא גם נגד הנטייה האנושית להאניש את האדמה או כול עצם אחר, כמו שמלת האהובה: "הָאֲדָמָה אֵינָהּ עֲצוּבָה מִשּׁוּם שֶׁמֵּתִים קְבוּרִים בָּהּ./ כְּשֵׁם שֶׁשִּׂמְלַת אֲהוּבָתִי אֵינָהּ שְׂמֵחָה/ שֶׁהִיא חַיָּה בְּתוֹכָהּ."

הדבר היחיד שנותר שריר וקיים כאן הוא הבשורות הרעות, המאששות את ספר איוב. ובזה הוא כמובן, במכוון, סותר את עצמו: "וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה לַחְזֹר אֶל בֵּיתִי/ כִּי אֶל הַבַּיִת מַגִּיעוֹת כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת,/ כְּמוֹ בְּסֵפֶר אִיּוֹב."

השיר הזה הוא שיר רציני מאוד. אמנם, הוא יוצר מין אווירה קרקסית, בתוכה הוא הופך את המקרא לקרקס של התרחשויות מהופכות. אבל הוא מעגן את קרקס הניגודים הצבעוני הזה בתקופה שהסדר והצדק הטבעי התמוטטו בה, ועמם מושגי האמת והשקר, הטוב והרע.

*

     כזוהי התקופה שאנו מצויים בה כעת, ערב בחירות לכנסת ה-21 בישראל. אישה סרת תרבות מכהנת כשרת תרבות, אישה אחרת, יפה וארסית, כמין פאם פאטאל קלסית, תוקפת את משרד המשפטים שהיא ממונה עליו, חבר כנסת לשעבר, שאפילו הליכוד מאס בו מרוב קיצוניותו, חובש משקפיים עגולים, מדקלם מושגים כמו חירות אישית ולגליזציה והופך בן-לילה לחביבם של צעירים שואפי-חירות ושואפי קנביס, וראש הממשלה, האמון על בטחון המדינה ועל תחושת השייכות והערבות ההדדית של אזרחיה, סוחר בכלי נשק אסטרטגיים ללא ידיעת ראשיה של מערכת הביטחון, יוצא במתקפת שקרים וגנות נגד שרי הצבא ששירתו את המדינה רוב חייהם, משסה קבוצות ועדות בחברה הישראלית זו בזו, ועושה שימוש ברשת אדירה של מפיצי הודעות שטנה והודעות כוזבות, כדי לשמר את שלטונו, רגע לפני שיסולק מכיסאו ממילא, בשל כתבי האישום שיוגשו נגדו.

אבל שלא כמו בשירו של עמיחי, שהוא שיר מחאה של אדם חילוני, הרואה בהתמוטטות סדר הערכים הישן וצופה בבהלה פני עתיד, כאן מדובר בעתיד עצמו. בקרנבל אכזרי של עדת מטורפים, המוכנים לקעקע את יסודותיה של המדינה היהודית ואת ערכיה של החברה הישראלית כדי להיאחז בשלטונם.

אינני יכול אלא לקוות, שציבור הבוחרים והבוחרות בישראל יתעשת, יבין כי עת חירום היא זו, ויצביע בעבור מי שמבקשים לחדש את אחדות ישראל במולדתו, תחת מחריביה.

אילן שיינפלד, תובל, 1.4.19