אתמול אחר הצהריים עינת הודיעה לי, שהיא ומשפחתה מתכוונים להגיע לגן צ'רלס קלור כדי לשחק ולבלות בו, והציעה שנצטרף. קפצתי מיד על ההזדמנות, הן לבלות בחברתם, עם התאומים הנהדרים שלהם, שגדולים רק במעט מבניי, ולכן גם מעניקים להם את בגדיהם מדי עונה, והן לארחם אצלנו אחרי כן.
זה היה רעיון גדול. הילדים השתובבו במזרקות למשחק בגן, ואחרי כן התלבשו ועברו לשחק במתקניו. בשלב מסוים דניאל ראה משפחות מכינות בשר על האש וצ'יפס, ואמר שגם הוא רוצה עוף וצ'יפס. הוא קרא זאת בקול כה רם, עד שאחת הנשים שם שאלה אותי, האם אני רוצה שתביא לו כנף מן האש.
"לא, תודה," הודיתי לה, והבטחתי לדניאל שאעשה לו עוף וצ'יפס בבית.
הלכנו כולנו יחד הביתה דרך סמטאות נווה צדק, וכשהגענו הביתה נעמדתי להכין צ'יפס להמון אנשים. אחרי כן חיממתי את כל העוף בתנור שהיה לי בבית, חתוך לפיסות קטנות, ושניצלונים, ועשיתי טחינה, וחיממתי פיתות, וחתכתי ירקות לסלט, וכולנו ישבנו ואכלנו.
היה תענוג גדול לראות את שני זוגות התאומים משחקים ואחרי כן גם אוכלים יחד. בהרמוניה. בלי ריבים, בשמחה.
בדרך חזרה הביתה דניאל קטף עלים משיח בדרך, ואמר שזה בשביל אלון וארז. כל כך התרגשתי. אלה הגילויים הראשונים של חברות ורצון בחברים אצלו, שאני רואה. עד כה הפנה זאת בעיקר למבוגרים ולאחייניו. והנה פתאום הוא נפתח כל כך לילדים אחרים.
תקתקתי את ארוחת הערב, וברגע שכולם סיימו הכנסתי את הילדים למקלחת, ואחריהם התקלחתי גם אני. בעמדי שם, מתחת למים, מנצל כמה דקות של הפוגה כדי להתרענן, השתדלתי להשיב לעצמי את הנשימה מן המהירות שהכנתי בה את ארוחת הערב לכל כך הרבה אנשים וילדים, אמרתי לעצמי שאני יכול להירגע, שהכול בסדר, כולם אוכלים ושבעים, ושאמנם, האצתי טורים כדי לעמוד בזה, אבל בשביל העונג להתבונן בארבעה ילדים אוכלים יחד ליד שולחן אחד, אני מוכן לעשות את זה עוד הרבה. וגם לרחוץ ארבעה ולהחליף להם חיתולים.
כי להתבונן בארבעה ילדים מסבים אל שולחן האוכל, כמו שהיינו אנו, ארבעה בנים במשפחה אחת, מה אומר לכם – זה מרחיב את הנשמה ואת הלב.
אז תודה לעינת ואמיר, יואב ואלון וארז, על ביקורכם אצלנו. הלוואי וניפגש הרבה יותר.
בעצם ביקורכם כאן הגברתם אצלי את החשק לעוד ילדים. ולעוד מפגשים. ואני מקווה מאוד שזה יקרה.
