ביום פטירתה של אמי, בי"א באדר לפני עשר שנים, מרץ 2002, הביאו אותה ברכב של חברה קדישא אל שער בית הכנסת השכונתי שלנו. בית כנסת זה הוא המקום שבו מלו כל אחד מארבעתנו, ובו כולנו עלינו לתורה בבר-מצווה ובחתונה, מי מבינינו שהתחתן כדת, ולא רק כדין.
כל בני המשפחה והחברים התכנסו ליד שער בית הכנסת. אנשי "חברה קדישא" פתחו את הרכב, קראו לאבי, חשפו בפניו את פני אמי ז"ל, כדי שיזהה אותה, ואז התכוונו לסגור את דלתות הרכב ולהנהיג אחריו את מסע הלוויה, עד אל בית העלמין של רמת השרון.
"רגע!" קראה אז דודתי חיה, אחותה הצעירה של אמי, וקפצה אל הרכב יחד עם בנותיה, אילה, אוריה וצביה, הקרויה על שם סבתי, אם אמי, צביה ז"ל.
"מה את עושה?" תמהו קרובי המשפחה.
"זו מצווה ללוות את אחותנו הצדקת בדרכה האחרונה," השיבה הדודה חיה.
דלתות הרכב נסגרו אחריהן. כל הדרך ישבו דודה חיה ובנותיה, דיברו עם אמי, בכו וספדו לה.
אחרי כן נערכה הלוויה.
הבוקר, זמן קצר לפני מועד האזכרה העשירי לאמי, קמתי מחלום. בחלומי באה אלי בת דודתי, צביה, ששמה כשם סבתי עליה השלום. היא דפקה על דלת ביתי ושאלה, כעוסה מעט, "מה אתה עושה בבית? למה אתה לא בבית החולים?
"מה זאת אומרת," עניתי לה.
"הילדים שלך נולדו!" קראה, "יום שלם הם מחכים לך לבדם בבית החולים, עם הפרסונל של בית החולים. הם זקוקים לאהבה, למגע, ואתה עוד לא באת לברך אותם ולקבלם! אתה חייב לצאת מיד לבית החולים!"
"חשבתי לקרוא ולכתוב קצת לפני שיגיעו," הצטדקתי לפניה."
אך בת דודתי לא הרפתה ממני. "אתה חייב לנסוע לשם עכשיו!" קראה.
זינקתי מתוך חלומי ומתוך שנתי.
רגע ארוך עוד שכבתי במיטה, מנסה לעכל את החלום הזה. אמנם, בלילה הקודם קראתי ב"מדריך לטיפול בתינוק," מאת ד"ר מרים סטופארד. סימנתי לי בו משפטים חשובים לזכרם. כך למשל, "ילדים זקוקים לדברים מסוימים מהוריהם. הם זקוקים לביטחון ואהבה. עליהם להתוודע לחוויות ולמצבים חדשים וזקוקים הם לתשומת-לב וחום. אם ההורים מספקים צרכים אלה, בעיקר את האהבה והחום, שהם הדברים החשובים ביותר שתוכלו לתת לילדכם, אז תהיה התפתחותו של הילד נורמאלית ותתפתח בו היכולת ליצור קשרים קגשיים בעתיד." שמחתי גם בהבטחה "אתה תהיה חברו הראשון של ילדך וקרוב לוודאי חברו הטוב ביותר עד סוף ימים," וגם בהבהרה לפיה "האמונה שהאם, רק בזכות היותה האם הטבעית, רק היא בלבד מסוגלת להעניק אהבה לתינוקה, לאמונה זו אין כל בסיס וחיזוק במציאות. אין כל סיבה מדוע תפקיד האם אינו יכול להתבצע כהלכה על ידי גברים. אין כל סיבה רפואית, גופנית או ביולגית, המייחדת את הדאגה לילד והטיפול בו רק לנשים […] התכונות האישיות שהמבוגר מביא עמו להתקשרות עם התינוק הן החשובות ביותר."
אבל לא תיארתי לעצמי, שהדברים האלה יעובדו בתוכי באופן כזה. כקונפליקט בין הורות לבין יצירה. חשבתי שכבר עברתי את זה מזמן.
לא פחות מכך הייתי טרוד בכך, שדווקא צביה הופיעה לי בחלומי, צביה, בת דודתי הכי צעירה, באה כאן לייצג את קול האם, ולמעשה, את קול אמי וקול סבתי עליהן השלום, וקראה אותי לסדר.
חשבתי גם על כך, שאני נזכר באימי ובאימה דווקא קרוב כל כך לתאריך הלידה של ילדיי, מפני שאני מחובר אליהן בנשמתי, מפני שתפסו חלק משמעותי כל כך בחיי, מפני געגועיי אליהן..
אחרי שקמתי מן המיטה הלכתי למכון הכושר, וכמו מדי בוקר פגשתי בו את לימור גולדשטיין, שכנה וידידה חמת לב וחכמה.
סיפרתי לה את החלום הזה, והיא חייכה אלי ואמרה לי בחוכמתה, "אתה בהריון, אילן. אתה פשוט בהריון."
חייכתי אליה בחזרה והלכתי הביתה, מודה, לא בלי חשש שמא הלידה תוקדם ואני אתפס עדיין לא מוכן לקראתה.
הלילה המשכתי לסדר את הבית, ומחר יבואו הנה עובדים לסייע לי. בשבוע הבא אסיים להכינו כיאות, כדי שלא אחלום עוד חלום מן הסוג הזה. והילדים? שיגדלו בשקט. עוד יש להם קצת זמן. בינתיים אפילו אבא שלי כבר קנה להם מגבונים לחים וחיתולים במבצע.
לילה טוב.
תודה:)
מסכים עם סימי, האהבה תנצח
סימי,
תודה רבה על התגובה המלאה והמרגשת. גם אני עצמי התחבטתי בשאלות האלה, הרבה. אבל בסופו של דבר, האהבה ניצחה. ואני מקווה שהאהבה שישנה בתוכי תפצה את ילדיי על חסרון האם שלהם.
אילן.
היי אילן,
אני עוקבת אחריך בבלוג שלך, ומרגישה שוב כמו אישה בהיריון. אני רוצה (ומקווה שזה בסדר)לשתף אותך בתחושה מאוד חזקה שלא מרפה ממני ואולי "בגללך/בזכותך" היא משתנה מעט.
האינסטינקט הראשון שלי אמר: "להביא ילדים בלי אימא? מבחירה? בלי הבלנס בין שני המינים? בלתי אפשרי. מה עם הזדהות נשית? מה עם "את זה קיבלתי מאימא" את זה – מאבא"? ואם יקרה משהו חריג בהתנהלות היומיומית? מי יתמוך נפשית ופיזית? מי שגדל עם אימא ומכיר את הקשר, את הקרבה, ואת האובדן, כמוך וכמוני ועוד המון, איך יוכל שלא להעניק לילדיו את פיסת האהבה הזאת והקשר המיוחד שנוצר עם האימא? בשאלות האלה אני גם מתחבטת כשאישה בוחרת להביא ילד לעולם לבדה.
והנה אתה מספר שכנראה אפשר גם אחרת. אמנם עדיין לא חווית את ההורות במלואה אבל כמו אישה, גם אתה בהיריון. כמו אישה לא נחסכים ממך החרדות, החלומות, התקוות והרצון להעניק והרבה. נכון, אישה וגבר בנויים שונה בגוף ובנפש. ובכלל, אנשים מִטִיבם שונים אלה מאלה ואחת היא מה מינם. אבל את המסתורין הגדול ביותר העניק לנו הטבע. את אותו "רגש אימהי" שמדברים עליו. את אותו אינסטינקט "חייתי" שמצוי במבנה הנשי. בכל זאת ההיריון הפיזי מתרחש עדיין בגוף הנשי ואולי כבר כאן מתחיל איזה שהוא פער.
אך האם "הרגש האימהי" האינסטינקטיבי (ואני לא מדברת על אהבה, דאגה וטיפול) אכן שמור למין הנשי בלבד? האם בשיח הפוסט מודרני נוכל לדבר על התרחקותנו מכל יצור אחר חי ועל ביטול הפער בין המינים ועל שיוויון מוחלט? על אינסטינקטים שווים? האם הרגש הזה מַדיד? האם קרוב היום שבו לאב נוטש את ילדיו יתייחסו באותו תימהון כמו לאם נוטשת? שאלות לא פשוטות. ואולי השנים יענו עליהן.
אילן, הספקתי להכיר אותך מעט ואת הרגישות המיוחדת שלך. אתה מאוד אמיץ ואני יודעת שתיתן לילדים את כל מה שיש בך. וכל האהבה שיש באדם זה המון.
סימי
אהה! התאפקתי לא להגיד — כשדיברו אתך על הקשיים — עוד קושי בלתי-מבוטל:
כשבוער לכתוב, ואי אפשר כי הילדים צריכים… משהו.
נו, גם על זה תתגבר.