השמאל והאפרטהייד – מחשבות אחרי כנס החירום של האמנים בצוותא

אתמול הייתי בכנס החירום של האמנים במועדון "צוותא" בתל אביב. הרגשתי חובה להיות שם, מפני שכאשר שרת התרבות לימור לבנת מודיעה כי תבחן מחדש את הקריטריונים למתן תמיכה למוסדות תרבות, על פי נכונות אמנים להופיע בשטחים הכבושים, וכי תייסד פרס ליצירה הציונית; וכאשר הודעה זו מלווה בהתפטרות דרמטית, מסיבות אישיות, של ראש מנהל התרבות, שהיה איש מנהל תרבות מעולה ואהוד בקרב כל מוסדות התרבות, אכן ראוי להקים קול זעקה, ולדרוש מן השרה לעצור מיד את מעשיה וגם להשיב את יד ימינה, צח גרניט, לתפקידו.

אבל ככל שהתקדם הכנס, וחבריי מקרב האמנים עלו על הבמה ודיברו, יותר ויותר הבנתי שאין מקומי שם. לבסוף קמתי ויצאתי החוצה.

בעבורי, מי שדיברו שם דברי טעם, דברים מאוזנים, היו דליה שימקו ורגב לוי. הם גם היחידים שדבריהם לא צוטטו בידיעות שהופיעו לאחר מכן בעיתונים. מה שהופיע בתקשורת הייתה קריאתו של דביר בנדק לשרת התרבות להתפטר, – ברוב המקרים לא הזכירו שגם נימק את דבריו בנתונים חשובים וכואבים, על תקציב התרבות – ודברים חריפים שאמרו אחרים בנוגע לכיבוש.

ככל חבריי שנכחו באולם, אני מתנגד לכיבוש. תמיד התנגדתי אליו, ואני מאמין שהדרך היחידה להשכין כאן שלום כרוכה בקץ הכיבוש. אבל אינני חושב שראוי או אפשר להשיב את כל השטחים הכבושים לידי הפלסטינים, כשם שאי אפשר להשיב להם את ירושלים ויפו ותל אביב, עכו ולוד וערים נוספות. כל תכנית שלום תצטרך לכלול גושי התיישבות, שיישארו בשטחים הכבושים, ותמורתם יקבלו הפלסטינים אדמות אחרות. לכן, בין השאר, התנגדתי לחרם על אריאל.

אך אי הנוחות שלי אתמול נבעה מעניין אחר. מן השימוש שעשו חלק מן הדוברים בלקסיקון האפרטהייד. בשנים האחרונות, מאז התפתחו לימודי המגדר והמיעוט באקדמיה במערב, סיגלו לעצמם אנשי השמאל את השימוש בלקסיקון האנטי קולוניאליסטי. מטבעות לשון כמו 'אפרטהייד,' 'קולוניות' וכדומה, הפכו לשגרת לשון בעבור מי שמבקשים לשלול את הלגיטימיות של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ברחבי תבל, ולחרדתי השתרשו גם בלשון השמאל הישראלי.

האפרטהייד, מדיניות ההפרדה בין לבנים לשחורים, הייתה שיטת שלטון וחיים חשוכה, בדרום אפריקה, בשנים 1948-1994. היא הייתה מבוססת על תפיסה גזענית, המבחינה בין בני אדם שחורים ללבנים, ומאמינה שהשחורים הם בני גזע נחות מזה של אדוניהם. תפיסה זו התוותה חוקים המפרידים את אזורי המחייה ואת הזכויות בין בני גזעים שונים באותה יבשת, יצרה מערכת ענישה מתאימה ובנתה את המציאות בהתאם.

שלטון הכיבוש של ישראל בשטחים הוא צרה חולה. הוא מעמיק ומחריף את שנאת ישראל בקרב העולם כולו, והפלסטינים בפרט, הוא הורס את נפשות החיילים הנשלחים על ידינו להשליט שם סדר, מכרסם בערכיה של החברה הישראלית ומסיט חלק ניכר מכלכלתה ומתקציבה למימון עוולה, ממון שיכול היה לשנות לגמרי את מצבה החברתי-כלכלי של החברה הישראלית.

אבל הוא איננו שלטון אפרטהייד. הוא נובע מרהבתנות הגנרלים אחרי מלחמת ששת הימים, ומקוצר הראות של המדינאים. הוא הפך למצב קבוע בשל הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים על נחלתם, והוא כרוך בהרבה חשד, דעות קדומות ופחד. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו מבוסס או נובע מתפיסת עולם, הגורסת כי הערבי הפלסטיני הוא נחות, בשל מוצאו ובשל גזעו, וכי על כן יש להפריד בינו לבין הישראלים הלבנים הנאורים.

מי שעושה שימוש בלקסיקון האפרטהייד משמיט את הלגיטימיות מתחת לשורשי קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה לנארטיב האנטישמי, שהפלסטינים ומדינות ערביות אחרות שיווקו בהצלחה יתרה בחוגים האינטלקטואליים והתקשורתיים במערב. כאשר ישראל סללה כבישים נפרדים להתנחלויות, כאשר הקימה את גדר ההפרדה, עשתה כן כדי למנוע פיגועי טרור רצחניים, כאלה שהתרחשו בתכיפות רבה ומדממת בשנות האלפיים, לא כדי לשלול מן הפלסטינים זכויות אדם.

בד-בבד עם הגנתה על אזרחיה, מדינת ישראל הציעה לפלסטינים, בשיחות של אהוד ברק עימם וגם של אהוד אולמרט, הצעות מרחיקות לכת, שיכולות היו להביא לסיום הכיבוש ולשינוי פני המציאות במזרח התיכון. אריאל שרון, בהתנתקות, השיב להם את גוש קטיף ורצועת עזה, ותחת אשר יהפכו אותה לאזור סחר בינלאומי פורח הסבו את חורבות גוש קטיף לעמדות ירי על ישובי הדרום. הדברים הללו מראים את הנחיצות בקיומה של גדר ההפרדה, ואפילו בהפרדת כבישים. בעיניי די בהצלת חייה של משפחה אחת, אפילו היא משפחת מתנחלים, שאינני מסכים עם התיישבותה במקום שהיא גרה בו, כדי להצדיק זאת. היזכרו ביתומיה של המשפחה הגדולה שנהרגה לא מכבר בפיגוע ירי שם. אני לא יודע מה אתכם. ליבי שתת מצער עליהם.

ובזה, אדגיש, אינני מצדיק או מקבל את התנהלותם של המתנחלים הקיצוניים, על פי מדיניות 'תג מחיר,' ושל נוער הגבעות. מקומם של אלה בכלא.

אבל, רק כאשר יבינו הפלסטינים שהדרך היחידה לשלום היא דרך הפשרה, יישבו עם ממשלת ישראל ויסכמו איתה את תוכנית השלום, או אז ניתן יהיה להחליט יחד על אילו מנגנוני ביטחון ניתן לוותר ועל אילו יש הכרח לשמור, וודאי לי, שיהיה רוב בקרב אזרחי ישראל שישמחו לוותר על השטחים הכבושים, גם במחיר הכואב של עקירת ישובים, למען שלום. אבל מצב כזה לא יגיע, אם השיח האנטישמי, הרווח במערב ולצערי גם בחלק מן השמאל בישראל, ורואה בישראל מדינת אפרטהייד, יימשך. הוא יביא רק להתכנסות הישראלים בתוך חרדתם, ינציח את הקיטוב הפוליטי בארץ וימנע פתרון צודק לשני העמים.

אסיים במה שהתחלתי בו. לימור לבנת היא אישה חריפת שכל ובעלת יכולות רבות. אני מקווה שכתוצאה מן השיח המתפתח בציבור, על ידי אמנים יחידים וקבוצות אמנים, תבין כי טעתה בדרך שבחרה בה, לבטא את מחאתה על חרם האמנים על אריאל. מוטב שתעצור מיד את מה שהחלה בו, מפני שאם תמשיך במעשה הזה, תדרדר את החברה הישראלית לתהומות חשוכים, שיקשה עלינו להיחלץ מהם. לעומת זאת, אם תחכם ותעודד פתיחות ודיאלוג בין חלקי הציבור, ובתוכו גם האמנים, אם תהיה מסוגלת להכיל דעות שונות, וגם לעמוד מאחרי יוצרי התרבות, כמי שמייצרים ומייצגים דעות שונות, תעשה הרבה לשימור החברה הישראלית ותרבותה, וגם לתרבות הדיאלוג בה.

בלי הקשבה, בלי דיאלוג ובלי פתיחות לדעות שונות, נהיה אבודים.