השתקפויות

לפעמים אדם צריך השתקפויות של עצמו כדי לדעת מיהו. כך לפחות במקרה שלי.

בזמן האחרון אני חושב הרבה על חיי עד כה, מה עשיתי ומה הספקתי, מה ברצוני לעשות עוד ומה נתקע לי, ומטבע הדברים עסוק גם במחשבות על האיזון בין ההורות, הפרנסה והכתיבה. ממה אתפרנס, כיצד אמצא זמן גם לכתוב וגם לתת לבניי את כל-כולי, את המיטב שבי.

המחשבות הללו מעסיקות אותי כבר איזה זמן.

במקצועי, כלומר, אחרי היותי כותב, אני קודם כל עורך ספרותי. אני מוצא הנאה עמוקה בעריכת ספריהם של אחרים, אך גם מאמרים. בתקופה שעבדתי כעורך וכמשכתב בעיתונות הייתי קורא אלפי מילים מדי יום, מנקה ומהקצע טקסטים של אחרים. אחרי כן הקמתי הוצאה לאור קטנה משלי, ונהניתי לערוך שירה וסיפורת, ספרי עיון וספרים מתורגמים של אחרים. אחרי כן גם התחלתי עורך כתבי יד של תלמידיי ושל כותבים אחרים, אם כאלה הפונים אלי ואם מבתי הוצאה שונים.

עשר שנים עסקתי ביחסי ציבור. התחלתי כדובר התיאטרון "הקאמרי," והמשכתי באופן פרטי. עבדתי עם מרבית מוסדות התרבות בארץ, ועברו אצלי מאות מתמחים, שלמדו אצלי את המקצוע. נהניתי מכל רגע.

אחרי כן הקמתי בית קפה, וחנות ספרים, לגייז, "קפה תיאו," וכאשר נפל, מקץ שנתיים, נפלו גם משרד יחסי הציבור וההוצאה לאור שלי.

נכנסתי לחובות אדירים, הייתי מוגבל בהגבלות שונות, וגם נפלתי לדכדוך עמוק.

זה היה בשנת 2002.

ארבע שנים אחרי כן הצלחתי להתגבר על החובות שהיו כרוכים בהוצאה לפועל, ואז הבטתי בעצמי, ואמרתי לעצמי, שאני בן ארבעים ושש, שאיבדתי את כל מה שהיה לי, באותה שנה נפטרה אמי, בן זוגי ואני נפרדנו אחרי עשר שנים יחד, וכל מה שחסכתי ירד לטמיון.

"או שאתה ממציא את עצמך מחדש, או שאתה מת," אמרתי אז לעצמי.

אז התחלתי לעשות כושר מדי יום, והלכתי ללמוד מחזאות ותסריטאות, והוספתי מחזות ותסריטים על הכתיבה שלי. במקביל כתבתי את "מעשה בטבעת," שהפך לרב-מכר, והבנתי שעלי להיות מורה לכתיבה.

כך החלו סדנאות הכתיבה שלי ב"אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, בתל אביב ובחיפה, וגם הפרטיות. ומתוכן כבר הגיעו לי עוד כתבי יד לעריכה, בשירה ובסיפורת, ששמחו אותי מאוד.

אבל כל זה היה עד שנולדו מיכאל ודניאל.

עד רגע לידתם ממש עבדתי בהוראה ובעריכה ושכתבתי את הרומאן האחרון שלי, "כשהמתים חזרו." לפני לידתם אפילו הספקתי לנסוע לנסיעת תחקיר בקצה העולם, לקראת הספר הבא, שעליו אני שוקד כעת.

אבל בחצי השנה מאז נולדו בניי, אני עסוק בעיקר בהם. עובד מעט, בסדנאות פרטיות, קצת חוות דעת על ספרים, מעט עריכה, רק השבוע נפתחות הסדנאות שלי ב"אסכולות" מחדש. ואני גם משתדל לכתוב כל יום משהו, או לפחות לחשוב על הכתיבה.

אבל בינתיים רוב היממה, ורוב האנרגיה הפנימית שלי מושקעים בילדיי.

"תגידי, סיוון, זה נורמלי שאחרי חצי שנה מאז הלידה הראש שלי עדיין מושקע כל כולו בילדים?" שאלתי היום את העובדת הסוציאלית במעון, בחורה צעירה ומקסימה במיוחד.

"בעולם שלי אין 'נורמאלי' ו'לא נורמאלי'," חייכה אלי סיוון החכמה.

"אני פשוט מרגיש שהראש שלי בצק," השבתי לה. "כל כולי עסוק בילדים, הריכוז שלי התפוגג, וקשה לי מאוד לעבוד."

"זה מאוד טבעי," היא אמרה, "אתה עובר שינוי אדיר. וייקח לך זמן למצוא את האיזון שלך מחדש."

"כן, מעניין כמה זמן ייקח לי לחזור לכוחות שהיו לי," עניתי לה.

"אני לא חושבת שתחזור למה שהיה," היא חייכה אלי, "זה לא נכון מצידך לצפות לזה. אתה צריך למצוא את עצמך מחדש."

עם השיחה הזאת, והמחשבות על פרנסה, הלכתי הערב לצפות במחזה שכתבתי, יחד עם דליה שימקו, "מעשה בטבעת – סיפורה של אסתר," עיבוד לרומאן שלי.

לא ראיתי את ההצגה למעלה מחצי שנה, אותה חצי שנה של נסיעה להודו, הלידה, וראשית ההורות. והערב, כדי שאוכל ללכת לראותה, אבא שלי בא במיוחד, אחרי שבילה כל הצהריים עם כליל, בבית אחי וגיסתי בעמק חפר, היישר משם בא, כדי להשגיח על מיכאל ודניאל.

הקהל נכנס, התיישבתי בשורה הראשונה, האורות ירדו וההצגה התחילה.

בסצנה השנייה כבר דמעתי. בסצנה שאחריה הדמעות התגברו. הרגשתי שאני בוכה, בשקט, בלי קול, מרוב תדהמה, מרוב התרגשות. שהטקסט שכתבתי הוא כל כך חזק, שהשחקנים ודליה עושים עבודה כל כך טובה, שפשוט קשה לי לעמוד בזה.

האף שלי נגדש, גם העיניים, אבל לא היה לי טישיו.

חיכיתי עד לסיומה של התמונה הבאה, ואז מיהרתי החוצה בחסות החשיכה, לשירותים של תיאטרון "תמונע," משם לקחתי גליל נייר טואלט וחזרתי למעלה.

"איפה היית? מה קורה לך?" סימנה לי דליה חברתי בידיה, ממקום מושבה הנסתר, מאחרי הטריבונה של הקהל.

"בכיתי," סימנתי לה בידיי. אבל היא לא הבינה.

התיישבתי לידה ולחשתי לה, שההצגה כל כך חזקה, ששכחתי עד כמה היא חזקה, שפשוט קשה לי לעמוד בזה. ושאני בוכה.

היא חייכה אלי באהבה, ואמרה לי לחזור חזרה למקום שלי רק עם התחלפות התמונה הנוכחית בזו של בית הזונות.

וזה מה שעשיתי.

כשהסתיימה ההצגה ניגשתי לשחקנים בחדר ההלבשה. אמרתי להם שההצגה הייתה כל כך חזקה שבכיתי.

"באמת לא הבנתי לאן נעלמת לי," צחקה אסתי. "הסתכלתי בשורה הראשונה ופתאום לא היית שם."

"בכיתי," הודיתי בפניה.

"אה, אלה הורמונים של ההיריון," צחקה אחת השחקניות.

"אם ככה, זה לא החוזק שלכם כשחקנים," חייכתי אליה, ויצאתי החוצה אל הקהל, להגיד שלום.

היו בקהל הערב אנשים טובים ויקרים. אלונק'ה קמחי, מיקי גולדנברג ורעייתו, מאירה איזקוביץ ברגשטיין, חברתי מפייסבוק, רם וניר ואבא של רם, ועוד רבים אחרים. האולם היה מלא, ונורא התרגשתי. רציתי להישאר קצת עם החברים, אבל הייתי חייב לברוח הביתה, לשחרר את אבא שלי מן המשמרת הרצופה השנייה שלו כסבא היום.

בדרך הביתה, בעודי נוהג, אמרתי לעצמי, שההצגה הזאת היא בעבורי השתקפות. השתקפות של היכולות שלי ככותב. שאני אוהב לכתוב, ושאני כותב חזק מאוד. וזה מה שעלי לעשות. לכתוב.

צדק חברי יבין, שאמר לי לא לחשוב על חזרה לעיסוקיי הקודמים, אלא על דבר אחד בלבד – על הכתיבה. "אתה צריך לכתוב," הוא אמר לי, "לכתוב ספרים, לכתוב שירה, לכתוב דרמה. זה הדבר שאתה הכי טוב בו. זה מה שאתה צריך לעשות."

"והפרנסה?" שאלתי אותו, "מי יפרנס אותי בזמן שאני אכתוב? הרי לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך כמורה, וכך לכלות את כוחותיי ואת זמן הכתיבה שלי בהוראת כתיבה לאחרים. שזו מלכודת איומה."

הוא הסכים איתי, אבל התעקש שזה מה שעלי לעשות. לכתוב. ובצדק.

עכשיו רק השאלה מאיפה מממנים את זה.

ישנן מדינות, שבהן סופרים מרוויחים די והותר כסף כדי לכתוב בלבד. ישנן מדינות, המעניקות לסופריהן מלגות המאפשרות להן זאת. כאן, בארץ, מחולק פרס היצירה של ראש הממשלה, למספר מועט של סופרים מדי שנה, ועל פי רוב אפשר לזכות בו פעמיים במהלך חיים. אני כבר זכיתי בו בגיל שלושים, פעם אחת, ומנסה מאז לזכות בו שוב.

אבל פרסים אינם פרנסה.

צריך לטפל בחוק הסופרים, שיאפשר לנו לחיות מן התמלוגים שלנו, ולהתפנות לכתוב.

צריך לדרוש יותר כסף בעבור שעות ההוראה שלנו.

צריך למכור כמה שיותר מן הספר החדש שלי ומספריי הקודמים, וגם לחדש מהדורות של ספריי שאזלו מן השוק, ולמכור אותם דרך הרשת וגם דרך כאן, בפייסבוק.

ובעיקר צריך לפנות את הראש מן הדאגות האלה. לשבת לכתוב.

כי החיים עוברים, כי יש כאן עשרות מחברות עם חומרים לספרים הבאים, ועוד קלסרים עם רעיונות לכתיבה, ומה שלא כתבתי כבר לא אכתוב.

אתם יכולים לעזור לי בזה. ללכת לראות את ההצגה, לקנות את הספר החדש בחנויות ואת הספרים הקודמים כאן, דרכי. כך תשתתפו בניסיון שלי לפנות זמן ואנרגיה לכתיבת היצירות הבאות.

היום הצלחתי לכתוב שלושה דפים בבוקר, ולשכתב לעומק עוד סצנה וחצי מן ספר הבא שלי.

יום כזה הוא יום של ברכה.

לילה טוב.